האירוע שבו הממשלה מצליחה להעביר תקציב בשנתה הרביעית הוא אירוע מוטרף לגמרי. הפעם האחרונה שבה זה קרה הייתה בממשלת שמיר ב־1992. הרוב המוחלט של הממשלות בכלל לא הגיעו לשנה רביעית בכהונה, ועל אחת כמה וכמה לא העבירו תקציב בשנתן האחרונה.
אם יש פיאסקו פוליטי מהדהד, הרי שהוא רשום בשלוש וחצי השנים האחרונות על שמם של ראשי האופוזיציה, אלה שבכנסת ואלה שמחוצה לה. כי אין מחדל פוליטי גדול יותר מאופוזיציה שהממשלה אשר לה היא מתנגדת מכלה את ימיה. כי את האופוזיציה היום מובילים בעיקר אנשים חדלי אישים וחסרי כישורים. מנהיגים דה־לה שמאטע. חסרי מעוף ושאר רוח וחסרי הבנה מינימלית במנהיגות, או אפילו קריאה נכונה בלבד של הלך הרוח הציבורי.
בעבר היו ראשי האופוזיציה, כל אופוזיציה, מימין ומשמאל, יודעים לקרוא נכון את המפה; להבין שהסתגרות בדל"ת האמות של המצביעים או תומכיהם בתקשורת לא תועיל להבאת קהלים חדשים הדרושים לניצחון. המפלגות הגדולות תמיד נטו למרכז ונתנו למפלגות השוליים להביא את הקיצוניים של שני הצדדים. לכן ממשלות התחלפו, פעם ימין, פעם שמאל.
כיום זה לא המצב. בניגוד לסקרים שמעריכים כי גוש המרכז־שמאל יוכל להרכיב ממשלה ללא הערבים, גם בתוך מפלגות אלה עצמן יודעים שהמצב רחוק מלהיות כזה. אין שום סיכוי להקמת ממשלת מרכז־שמאל בלי המפלגות הערביות. זה מצב לא בריא, לא תקני, אבל מי שהובילו אליו הם ראשי מפלגות הגוש עצמם. הם שהלכו לקיצוניות ולשיח החרמות שמעולם לא היה כמוהו. היו תופעות של החרמות בשוליים. אבל כיום כמעט כל מפלגה ממפלגות האופוזיציה מחרימה לא פחות מארבע־חמש מפלגות אחרות, אז איזו ממשלה בדיוק הן יקימו?
אבל ראשית כדאי לשים את הפוקוס על התנהלותה של האופוזיציה בארבע השנים האחרונות. כדי לשרוד הייתה צריכה הממשלה להתמודד עם מציאות שהתהפכה על ראשה, ויותר מפעם אחת. לא הייתה זו קדנציה רגועה ושקטה של הליכה שלווה בפארק. ממש לא. ההפך הוא הנכון. אלה שנים של ניסיון לתקן את מערכת המשפט, הפגנות שיצאו משליטה, טבח 7 באוקטובר, מלחמה ממושכת, מצב כלכלי לא פשוט, מתח מתמיד בנושאי דת ומדינה, בעיקר על רקע חוק הגיוס שטרם אושר, ועוד ועוד.
למרות כל אלה, לא הצליחה האופוזיציה לאתגר את הממשלה, להפוך את המהמורות האלה לקיצור ימיה, לארגן מרד פנימי ולחתור לשותפים אחרים מתוך הקואליציה – אלא עסקה מבוקר ועד ליל בריצוי קומץ תומכיה מקרב מפגיני קפלן ודומיהם, כשנתניהו בינתיים הוא שעושה בה שמות.
מאוחר מדי
לשם הם הובילו. לשם חתרו בכל כוחם. כעת הם מעזים להשיא עצות: שאסור לוותר על האורניום באיראן, ושהמלחמה לא יכולה להסתיים בלי הפלת המשטר. וגם על לבנון יש להם מה לומר, על הצורך להכריע את חיזבאללה, ועל נטילת אזור ביטחון רחב. הם אומרים את כל אלה בחושבם שהעם מטומטם, ושהעובדה שבאולפנים המרכזיים הם לא נשאלים על כך אומרת שהעם שכח את מה שהם הטיפו לו שנתיים.
אגב, מותר לטעות. אין בעיה להכות על חטא. מודה ועוזב ירוחם. אבל אף אחד מהם לא מודה. אף אחד מהם לא מכה. לכן אין הצדקה לרחם על מי מהם. אף אחד, לא לפיד, לא בנט, לא גנץ, לא איזנקוט, לא ליברמן ולא גולן, לא קם ואמר: טעיתי בכך שחתרתי לעסקת חטופים שהייתה גורמת לכניעה בעזה. טעיתי כשחשבתי שזו הדרך היחידה. טעיתי כשלא האמנתי לנתניהו שאמר שיביא את כולם, אבל הוא הביא, ובתנאים שמעולם לא חשבנו שהם אפשריים. חיינו בקונספציה, שממנה לא התעוררנו גם אחרי 7 באוקטובר. חשבנו שהדרך היחידה להביא את החטופים היא באמצעות עסקה כוללת ונסיגה כוללת, וטעינו. מסתבר שאפשר להביא את כל החטופים, עד האחרון שבהם, מבלי לסגת מעזה, מבלי להיכנע.
הם לא אומרים את זה, הם פשוט לא אומרים את זה, אף שזו האמת. אין אמת אחרת. אבל אצלם האמת הזאת נעדרת. נכון, יש ציבור מסוים שחושב כמותם. ששנאת הממשלה עדיפה על פני כל דבר אחר, מה שגורם להם פשוט לא לראות את ההצלחות שבשאר הזירות – עזה, לבנון, איראן ויו"ש. אבל הם מיעוט. הם קיימים, אבל אין הרבה מהם. ובקרוב בקלפי, הם כנראה יגלו זאת. בדרך הכואבת, אבל האמת תיחשף. ואז יהיה, כמובן, מאוחר מדי.
הפאניקה של בנט
בלי חוקים אלה הצבא נמצא ממש לפני קריסה, אמר, ובאופוזיציה מיהרו לחגוג על האמירה כמוצאי שלל רב. כמובן שעיקר החיצים הופנו כלפי הממשלה שלא מגייסת חרדים, אף שהצבא זקוק להם כדי למנוע את קריסתו, כך על פי דברי הרמטכ"ל עצמו.
אלא מה, שהמציאות הפוכה לחלוטין. הקואליציה אומנם מקדמת חוק גיוס, אולם לפי שעה מי שלא מגייס חרדים לצה"ל זו לא הממשלה, שהרי אין כיום אף חוק שמסדיר את הפטור לבני הישיבות, אלא צה"ל עצמו. כי מה לעשות, אין מספיק משטרה צבאית במדינה, או מתקני כליאה כדי להכיל את הרבבות העוברים נכון להיום על החוק. הרטמכ"ל הלין על כך שאין חוק, ביודעו כי החוק יביא לגיוס חרדים יותר מכפי שהם מתגייסים היום. לכן הוא מחכה לחוק שיסדיר זאת. אותו חוק אשר לו האופוזיציה מתנגדת.
לכן מה שחזתה בו העין השבוע הוא לא יותר מאשר מפגן צביעות של אופוזיציה שעיוותה לגמרי את דברי הרמטכ"ל, המשווע לחוק, וניצלה את דבריו כדי לתקוף את הממשלה על אותו החוק בדיוק.
הגדיל לעשות נפתלי בנט, שניצל את דברי הרמטכ"ל כדי להגיח בשורה של אולפני טלוויזיה, אחרי שתיקה של שנים, והרהיב בדברי שצף וקצף נגד הממשלה. אלא שעוד לפני שהוציא אפילו מילה אחת מפיו, לא יכול היה בנט להסתיר את המצוקה הגדולה, שלא לומר פאניקה, שבה הוא מצוי בימים אלה.
כעת, כשנתניהו משוחרר מכבלי התקציב, ואחרי שכבר החליט שהבחירות יתקיימו במועדן, מתכוון ראש הממשלה לנצל את מושב הקיץ המלא שנפתח עבורו כדי לקדם את שאר הדברים שנדחקו הצידה, לקראת יום הבוחר שיתרחש אחרי החגים. נתניהו לא זנח את החלום להציג הישג מדיני בדמות הסכם נוסף עם מדינה ערבית חדשה, ולהעביר חוקים מחוקי הרפורמה המשפטית, וגם את חוק הגיוס, כדי להפסיק את המעצרים וההפגנות של הציבור החרדי ערב פתיחת הקלפיות.
המיקוד של ראש הממשלה בחודשים שאחרי סיום המלחמה באיראן יהיה נגד מערכת המשפט. גם בהקשר של משפטו שלו, שיתחדש עם סיום מצב החירום בעורף, וגם בהקשר של בן גביר, שבג"ץ ידון בעתירות להדחתו ויעניק בכך רוח גבית משמעותית למחנה הימין כולו, בלי קשר להחלטתו הסופית.
התרעות פיקוד העורף