המשחק של ארה"ב ואיראן
בכתבה בכלי התקשורת הלבנוני "אלנשרה", מסבירים כי המצב הנוכחי דומה ל"משחק קלפים" בין טהרן לוושינגטון: הסלמה צבאית מלווה בדיווחים על "עסקה קרובה". מה שהם מגדירים כדפוס חוזר של ניהול הסכסוך, במקום לסיים אותו.
לטענתם, נאום טראמפ בנושא "העסקה", מבהיר את קווי השלב הנוכחי, שבו הדגש הוא על לחץ הדדי ולא על אמון. האסטרטגיה האמריקאית מבוססת על קצב מהיר: תקיפות ממוקדות, מסרים תקיפים, והתרת אפשרויות רחבות, כולל תרחישי התערבות קרקעית. המטרה אינה להיכנס למלחמה ארוכה, אלא ליצור מה שניתן לכנות "הלם פוליטי וצבאי" שידחוף את טהרן למשא ומתן מעמדה חלשה יותר. בהקשר זה, הדיבור על עסקה אינו סותר, אלא חלק מכלי הלחץ.
השחקן השלישי - ישראל ונקודת התורפה שלה
בתקשורת הערבית מסבירים שהשחקן השלישי, ישראל, נעדר מהזירה המדינית אך פעיל בזירה הצבאית באמצעות תקיפות אוויריות, ולכן מצבה מורכב יותר: היא החשופה ביותר להשלכות התקיפות האיראניות ושלוחותיה, אך נקודת התורפה שלה: היא אינה מסוגלת לשאת מלחמה ממושכת, ולכן היא נוטה לזרז לכיוון תוצאה מהירה, דרך הגברת הלחץ או שינוי כללי ההתחמשות.
אך הצרכים הללו מתנגשים עם החישובים הרחבים של וושינגטון, אשר אינה רואה באופציה של התלקחות כוללת כבחירה מועדפת.
הפרדוקס המרכזי הוא שכל הצדדים מודעים למגבלות הזמן. אף אחד אינו מסוגל לעמוד בשבועות או חודשים של הסלמה פתוחה, כפי שקרה בעזה. עם זאת, "ההימורים" ממשיכים לעלות כי כל צד מהמר על שבירה של הצד השני בפרק זמן קצר. במה שכונה בתרגום חופשי "משחק נשיכת האצבעות". הזוכה יהיה מי שיצליח לכפות על הצד השני את הקצב שלו.
במקרה של השגת הסכם מהיר, כולם יכריזו על ניצחון: וושינגטון תדגיש את הכפפת תנאיה, טהרן תדגיש את עמידתה, ותל אביב תציג את החזרת השליטה על המפה האזורית. עם זאת, בתקשורת הערבית סוברים כי לא יתרחש שינוי מהותי בשטח - לא ביחסי הכוחות ולא בהשפעה האזורית.
הסכם לא יהיה הסוף
בתקשורת הערבית רואים חשיבות גדולה בהשגת הסכם בין הצדדים, ועיקרו: עצירת הדימום ומניעת גלישה לתרחיש מסוכן יותר.
לפי הניתוח הזה, הסכסוך אינו מתקרב לפתרון מלא. ההסכם, אם יושג, לא יסיים סופית את המלחמה אלא ישמש כמנוחה קצרה במסלול ארוך. השאלה המרכזית נשארת: כמה זמן יעבור עד הסבב הבא?
התרעות פיקוד העורף