עוד יום של תקיפות - והנזק לאיראן רק הולך ומצטבר | אנה ברסקי

"אני מאוד נסער", אמר טראמפ בהתייחסו לתשובה של איראן. "הם הולכים לשלם מחיר גדול על כך". במקביל הוא אישר כי האיראנים "מקיימים כעת משא ומתן" וכי מבחינתו נעשתה התקדמות מסוימת - אך לא כזו שמאפשרת סיום.

בישראל רואים בתגובה האיראנית הוכחה נוספת לכך שטהרן משוכנעת שהזמן עובד לטובתה. על פי הערכות, באיראן מזהים היטב את הרצון של חלקים משמעותיים בסביבת טראמפ להביא לסיום הלחימה, ומסיקים מכך שאפשר לסחוט מארה"ב תנאים טובים יותר. לכן, במקום להתגמש, הם דחו את רעיון הפסקת האש הזמנית והציבו שורת דרישות משלהם: סיום המלחמות באזור, ככל הנראה גם בזירה הלבנונית, פרוטוקול למעבר בטוח במצרי הורמוז, שיקום נרחב של המדינה והסרת סנקציות.

על פי הערכות, זו אינה רק עמדה טקטית, אלא תפיסת עולם עמוקה יותר. בטהרן מחזיקים בתזה של "מערב חלש" - ההנחה שארה"ב מתקשה לעמוד במלחמות ארוכות, בלחץ כלכלי ובמחירי נפט גבוהים. מבחינת האיראנים, כל יום נוסף של לחימה עשוי להגדיל את הנכונות האמריקאית להתפשר. לפי ההערכה, זה גם ההיגיון שמאחורי דחיית המתווה הזמני והצגת עשר דרישות נגדיות: באיראן מעריכים שהאמריקאים רוצים לסיים את המערכה יותר משהם עצמם רוצים לסיים אותה, ולכן אפשר לגרור את וושינגטון להסדר בתנאים איראניים.

אלא שלפי גורמים המעורים בפרטים, לפחות בשלב זה הנשיא טראמפ עדיין לא הגיע לנקודה שבה הוא מוכן לסיים את המערכה בכל מחיר. על פי הגורמים המעורים, הוא "לחוץ לסיים - אבל לא בכל תנאי". לכן, גם אם האיראנים עשו "צעד משמעותי", כפי שהגדיר זאת, הוא מבהיר שהמהלך רחוק מלהספיק. על פי הערכות, עצם העובדה שטראמפ שיגר גם מסר תקיף וגם פתח צר להמשך מו"מ, מלמדת שהוא עדיין מבקש הישג, אך לא מוכן כרגע להצטייר כמי שנכנע לתכתיב איראני.

מאחורי הקלעים, על פי הערכות, אחת משאלות המפתח היא מצרי הורמוז. אם יתגבש מתווה זמני שאינו כולל פתיחה או הסדרה ממשית של המעבר שם, טראמפ יתקשה להציג הישג. מנגד, באיראן רואים בהורמוז, לצד מאגר האורניום המועשר שברשותם, אחד משני קלפי המיקוח המרכזיים שלהם - ולכן כלל לא ברור שיהיו מוכנים לוותר עליו כבר בשלב ראשון. זו בדיוק נקודת המבחן: אם תושג הפסקת אש זמנית בלי תמורה אמריקאית ממשית סביב הורמוז, התמונה שתתקבל תהיה שאיראן ניצחה את הסיבוב הראשון במשא ומתן וזה המצב שהנשיא האמריקאי לא מוכן לקבל, לפחות לעת עתה.

במקביל, בישראל ממשיכים לראות ערך בהמשך הלחץ הצבאי, כל עוד יש מטרות אפקטיביות לתקיפה והמחיר שישראל משלמת נותר נסבל. המערכה הנוכחית נשענת על שלושה יעדים מרכזיים: פגיעה מערכתית בתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן, המשך פגיעה במעטפת תוכנית הגרעין ויצירת תנאים לערעור פנימי של המשטר באמצעות פגיעה עמוקה ככל האפשר בכלכלה האיראנית.

על פי הערכות, בתחום הטילים נרשמה התקדמות משמעותית, אך לא מוצה הפוטנציאל. אם בשלב מוקדם יותר הותקפו "צמתים רגישים" בתוכנית, הרי שכעת המטרה היא רחבה יותר: לא רק לעכב, אלא ליצור "פגיעה מערכתית" - פגיעה במפעלים הראשיים שמייצרים טילים, ובמפעלים שמייצרים עבורם חומרים, רכיבים וציוד. בישראל אומרים כי כל יום נוסף של תקיפות אינו רק מוסיף נזק נקודתי, אלא מאריך את זמן השיקום, מייקר את השיקום ופוגע ביכולת האיראנית לחזור להיקפי ייצור שתוכננו מראש. לפי הגורמים המעורים, כבר בעבר הותקפו רכיבים קריטיים, ובהם מערבלים שנחשבו חיוניים ליכולת הייצור, וההערכה היא שאיראן לא הצליחה לחזור לקצב שתכננה - 5,000 טילים בתוך שנה ו-10,000 בתוך שנתיים.

בתחום הגרעין התמונה מורכבת יותר: ישראל וארה"ב פגעו במתקנים, בתשתיות ובמרכיבים תומכים, אך שאלת האורניום המועשר נותרה פתוחה. הפגיעה בכורים ובאתרים כמו נתנז עצרה את ההתקדמות, אך לא מחקה  את החומר שכבר קיים. לפי הגורמים המעורים, יש חשיבות מיוחדת דווקא למרכיב אחר: הפגיעה בקבוצת ההנשקה ובמדענים שעסקו בה. לפי ההערכה, זה היה אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של הסבב הקודם, משום שהחסם המרכזי בדרכה של איראן לנשק גרעיני איננו רק רמת ההעשרה, אלא גם היכולת להפוך חומר מועשר לנשק מבצעי.

לפי ההבנה בישראל, שלושת רכיבי היסוד הם טילים, אורניום מועשר ו"קבוצת נשק". מבחינה זו, לאיראן כבר יש אורניום מועשר ל-60%, והמעבר ל-90% עשוי להיות מהיר יחסית. לכן, על פי הערכות, הפגיעה באנשי המקצוע, בידע ובתשתית של ההנשקה היא מרכיב אסטרטגי מרכזי בעיכוב הפרויקט. לצד זאת, במלחמה הנוכחית, בימים האחרונים,  נרשמות גם תקיפות על אוניברסיטאות - משום שבחלקן יש מעבדות וציוד בעלי שימוש כפול, שיכולים לשרת את תוכניות הטילים והגרעין.

ובכל זאת, שאלת האורניום המועשר נותרת, מבחינת ישראל, הסוגיה הכבדה ביותר. לפי ההערכה, אי אפשר "להשמיד" את החומר הזה מהאוויר, אפשר רק להוציאו - במהלך מוסכם או במבצע קרקעי, תרחיש שעדיין לא ברור אם וושינגטון מוכנה לשקול. לפי הגורמים המעורים, יש גבול למה שאפשר להשיג מן האוויר, גם אחרי שבועות ארוכים של תקיפות, ויש רכיבים שפשוט אי אפשר לנטרל בלי שליטה פיזית בשטח או הסכמה מדינית.

לצד היעד הצבאי-גרעיני, בישראל מגדירים יעד שלישי: יצירת תנאים לערעור המשטר. עם זאת, לפי ההערכות, כבר לא מדברים על הפלת המשטר תוך כדי הלחימה עצמה. אם בתחילת הדרך היו מי שקיוו שהמלחמה תייצר קריסה מהירה, הרי שכעת ההערכה מפוכחת יותר: מה שעשוי לערער את המשטר הוא פגיעה עמוקה ומתמשכת בכלכלה האיראנית. לכן, הותקפו גם יעדים כמו מפעלים פטרוכימיים ומפעלי פלדה - לא רק משום שיש להם ערך דו-שימושי או תרומה לתעשייה הצבאית, אלא משום שהם נכסים כלכליים כבדים. על פי הגורמים המעורים, הפטרוכימיה היא אחד ממנועי הייצוא המרכזיים של איראן אחרי הנפט, וכבר נפגעו שני המפעלים הגדולים שעליהם נשענת התעשייה הזו.

בניגוד לרושם החיצוני של "התלכדות לאומית", על פי הערכות בתוך המערכת האיראנית שורר כיום בלגן משמעותי: מאבקי כוח, הנחיות סותרות, אי-בהירות לגבי היררכיה וחולשה במנגנוני ההכרעה. לפי ההערכה, דווקא העובדה שהמערכת אינה פועלת סביב הנהגה ברורה ויציבה מקשה עליה לקבל החלטות פרגמטיות. על פי הגורמים המעורים, זהו הפרדוקס המרכזי מבחינת ישראל: הכאוס הזה אולי מסבך את קבלת ההחלטות בטהרן, אבל מבחינת ירושלים הוא גם מונע לעת עתה הסכם מהיר שהיה עלול להיות בעייתי לישראל.

מול כל זה עומדת השאלה האמריקאית. ערב המלחמה, בישראל העריכו ששלושה עד ארבעה שבועות של סבלנות ונחישות אמריקאית ייחשבו הרבה מאוד. ההנחה הייתה שטראמפ וסביבתו אינם אוהבים מלחמות ארוכות, ושסגירה אפשרית של הורמוז ועליית מחירי הנפט ייצרו לחץ כבד לעצור.

לכן, על פי הערכות, עצם העובדה שהמערכה נמשכת כבר יותר מחודש  היא הישג כשלעצמו: כל יום נוסף מייצר עוד הזדמנויות לפגיעה במטרות חשובות באיראן. עם זאת, גם בישראל מבינים שהנוסחה הזו אינה אינסופית. כל עוד יש מטרות אפקטיביות, וכל עוד הנזק שישראל סופגת אינו משנה את המאזן, ההיגיון הוא להמשיך. אבל ברגע שצה"ל יתחיל לשדר שמוצו היעדים והגיע הזמן לסיים, זה יהיה, לפי ההערכה, הסימן הראשון לכך שהפרמטרים הצבאיים או המדיניים מתחילים להשתנות.