כל אחד מן הצדדים יצא מן החדר עם גרסה שמתאימה לצרכיו. בירושלים בחרו להבליט את האווירה הטובה ואת עצם קיומו של ערוץ ישיר, ואף רמזו לאפשרות של הסדרה רחבה יותר בהמשך. בביירות דיברו על שיחות "קונסטרוקטיביות", אבל חזרו והעמידו במרכז את הדרישה להפסקת אש ולצעדים מיידיים בדרום. ואלה - ממש לא רק הבדלי סגנון, אלה שתי תפיסות שונות לגמרי של תכלית המהלך.
ישראל הגיעה לוושינגטון עם כוונה ברורה: להשתמש בערוץ המדיני כדי לשפר עמדות מול חיזבאללה. מבחינתה, הדיון איננו רק על הפסקת אש, אלא על שינוי מאזן הכוחות בלבנון - צמצום כוחו של הארגון השיעי והחלשת השפעתה של איראן. לכן גם סירבה להתחייב להפסקת אש כתנאי לשיחות, ובמקביל המשיכה בלחץ הצבאי בדרום לבנון, לצד צמצום חלקי בלבד של התקיפות בביירות.
לבנון פעלה מתוך מציאות שונה לגמרי. מדינת הלבנון אינה מנסה כעת לעצב סדר אזורי חדש - היא מנסה לעצור את המלחמה. הדרישות שהציבה - הפסקת אש, נסיגה ישראלית, החזרת עקורים וחיזוק הצבא - משקפות מאמץ לייצב את המערכת הפנימית שלה, לא מהלך שנועד לעצב מחדש את האזור. למעשה, שני הצדדים לא רק חלוקים על הפתרון - הם מדברים על שתי בעיות שונות.
התמונה מסתבכת עוד יותר משום שהשחקן המרכזי ביותר בזירה איננו יושב ליד השולחן. חיזבאללה לא השתתף בשיחות, אבל השפעתו הורגשה בכל אחת מהן. הארגון כבר הודיע שלא יכיר בכל הסכם שיגובש בלעדיו, והמשיך בפעילותו הצבאית גם לאחר הפגישה. לכן השאלה איננה רק מה ייכתב על הנייר, אלא אם לממשלה הלבנונית יש בכלל יכולת לכפות משהו על הקרקע.
גם ההתפתחויות בשטח לאחר השיחות הבהירו היטב עד כמה מוגבל הישגן. ישראל המשיכה בתקיפות ובהתקדמות בדרום לבנון, חיזבאללה המשיך בירי, ולא נרשמה רגיעה של ממש. לכל היותר ניכרה זהירות מסוימת, בעיקר סביב ביירות, כדי שלא לרסק את הערוץ המדיני כבר בראשיתו. זהו לכל היותר ניסיון לנהל לחימה מרוסנת יותר, לא מעבר לשלב חדש.
מבחינת השדכנית הראשית - ארצות הברית - מדובר במהלך שיש לו משמעות רחבה בהרבה מן הזירה הלבנונית לבדה. וושינגטון מבקשת לייצב אזור מתוח במיוחד, על רקע המשבר עם איראן, השיבושים במצר הורמוז והלחצים הכלכליים.
לכן הלחץ האמריקאי על ישראל לצמצם תקיפות אינו מחווה ללבנון, אלא חלק ממאמץ רחב יותר למנוע הידרדרות אזורית. מבחינת טראמפ, השיחות עם לבנון הן נדבך נוסף בניסיון להראות שליטה במציאות שמאיימת לצאת מאיזון.
מכאן גם נולד המתח, גם אם הוא עדיין אינו מדובר בקול רם, בין וושינגטון לירושלים. טראמפ זקוק ליציבות יחסית כדי לנהל את הזירה הרחבה יותר. נתניהו מבקש לשמר חופש פעולה צבאי ולהימנע מכל צעד שעלול להצטייר אצלו כהתקפלות. הפער הזה עדיין לא התגלגל לעימות פומבי, אבל הוא בולט בתוצאה - שיחות שמתנהלות לצד לחימה, לא במקומה.
גם איראן נוכחת בתמונה, אף שאינה חלק רשמי מן המפגש. מבחינת טהראן, חיזבאללה נשאר נכס אסטרטגי, ולכן כל ניסיון להסדרה בלבנון בלי להביא בחשבון את השפעתה נתקל מיד בגבול ברור. בה בעת, גם לאיראן אין בהכרח עניין בהסלמה בלתי נשלטת שתצמצם עוד יותר את חופש הפעולה שלה מול ארה"ב. כך נוצר מצב ביניים מסובך: לבנון אינה זירה מנותקת, אבל גם אינה רק נספח אוטומטי של העימות האזורי.
בשלב זה, הסבירות הגבוהה ביותר היא להמשך שיחות לצד לחימה בעצימות משתנה. ייתכן שיושגו הבנות חלקיות, ייתכן שיופעל מנגנון ריסון כזה או אחר, ואולי אף תיבחן הפסקת אש זמנית. אבל הסכם רחב - פירוק חיזבאללה מנשקו או שלום בין המדינות - עדיין רחוק. מנגד, גם האפשרות של קריסת התהליך ממשית: הסלמה נוספת, פגיעה רחבת היקף, או לחץ פנימי בלבנון עלולים לרוקן את הערוץ המדיני מתוכן במהירות.
התרעות פיקוד העורף