"'הונגריה היא המדינה הראשונה שנוטשת את בית הדין הפוליטי הזה. הראשונה - והיא לא תישאר היחידה, יש מגעים עם מדינות נוספות', טענו אז אנשי נתניהו בשיחות עם עיתונאים. מבדיקה מעמיקה יותר עלה כי הרצוי עלה על המצוי, ובינתיים פורשים נוספים מבית הדין הפלילי הבינלאומי לא נראו באופק".
"מבחינת בנימין נתניהו זה פחות משנה. מי כמוהו יודע איך מנהלים קמפיין פוליטי־תודעתי. מי כמוהו יודע שהערך של מעשה אורבן לא הסתכם בעצם הפרישה מבית הדין, אלא קודם כל ביצירת התקדים. זאת הייתה המתנה המרכזית של ויקטור אורבן לנתניהו, והיו גם מתנות נוספות".
"כל הפאר האימפריאלי, כל הגינונים האפשריים, הטקסים המרשימים, התפאורה האירופית מהסרטים - כל זה אורבן העניק לנתניהו, כאילו השנה היא 2022, וכל מה שקרה לישראל ולראש ממשלת ישראל - הקוסם אורבן הצליח להעלים לארבעה ימי ביקור מצומצם במהותו ועשיר מאוד בנראות".
הטקסט הזה נכתב אחרי ארבעה ימים נוצצים של ביקור חלומי של נתניהו בהונגריה של ויקטור אורבן באפריל 2025, לפני שנה בדיוק. ב־12 באפריל 2026 זה נגמר, ולא בטוח שיחזור אי פעם.
זו גם הסיבה שהסיפור ההונגרי מעניין כל כך את ישראל. לא רק משום שאורבן היה ידיד אישי של נתניהו, ולא רק מפני שבודפשט סיפקה לראש הממשלה תפאורה אירופית בתקופה שבה רוב אירופה התרחקה ממנו. אורבן היה עבור ישראל הרבה יותר מזה: הוא היה פוליסת ביטוח.
נתניהו אהב להציג זאת כהוכחה ליכולתו לפרוץ את בידודה של ישראל. בפועל, זה העיד בעיקר על כך שבאירופה נשאר לו עוגן אחד מוצק באמת. ועכשיו גם העוגן הזה איננו.
סגרו חשבון עם השיטה
מדיאר לא ניצח מפני שההונגרים התעוררו בוקר אחד והחליטו להפוך לליברלים בריסליים. זו קריאה עצלה של המפה, ובעיקר לא נכונה. הוא ניצח משום שאחרי 16 שנה מאס הציבור ההונגרי בשלטון שהתעייף מעצמו - בשחיתות, ביוקר המחיה, בשירותים ציבוריים נשחקים, במערכת שהלכה ונראתה כמו רשת סגורה של מקורבים, ובהנהגה שדיברה בלי סוף על אויבים חיצוניים בזמן שהמדינה עצמה נתקעה במקום.
שיעור ההצבעה החריג - כמעט 80%, הגבוה ביותר זה עשרות שנים - היה אינדיקציה לכך שהציבור ההונגרי ראה בבחירות האלה הזדמנות לא רק להחליף ממשלה, אלא גם לסגור חשבון עם השיטה.
אורבן לא הובס בידי רעיון גדול ממנו, אלא בידי חיי היומיום. מדיאר, שבא מתוך המערכת, זיהה את זה מצוין. הוא לא ניסה לשכנע את ההונגרים להתבייש בלאומיות שלהם, אלא להפסיק להשלים עם שלטון שמדבר בשם האומה, אבל מזניח את המדינה. זו הייתה נוסחת הניצחון שלו. יתרונו הגדול היה בדיוק בכך שלא הגיע מהאופוזיציה הליברלית הישנה, אלא מבפנים - כאיש פידס לשעבר, שידע לדבר לימין, אבל גם לשכנע מצביעים שהמנגנון שאותו הכיר מקרוב, כבר הפך לנטל על המדינה.
במובן הזה, הסיפור ההונגרי הוא גם שיעור פוליטי רחב יותר. שלטון פופוליסטי ותיק יכול להיראות מבוצר לחלוטין - עם תקשורת נוחה, מוסדות מוחלשים, רשת נאמנויות עמוקה ומנהיג שטיפח במשך שנים תדמית של בלתי מנוצח - ואז להפסיד בבת אחת, כשהציבור מחליט שהיציבות הפכה לקיפאון.
לכן, נפילתו של אורבן מטרידה לא רק את שותפיו לשעבר בבודפשט, אלא גם את מחנהו הבינלאומי. לא בכדי בעולם נתפסה תבוסתו גם כמכה לרשת הרחבה יותר של טראמפ־אורבן־פוטין.
בבית הלבן ראו בו שותף אידיאולוגי ונקודת אחיזה ביבשת אירופית עוינת יותר ויותר, ולא הסתירו את רצונם בהישרדותו. סגן הנשיא ואנס העניק לאורבן תמיכה פומבית בהגיעו לבודפשט ימים ספורים לפני ההצבעה, וטראמפ עצמו סימן אותו מזמן כאחד מבני בריתו הטבעיים באירופה.
גם במוסקבה עקבו אחרי מערכת הבחירות הזו בדאגה. כי אף על פי שאורבן לא היה שליחו של הקרמלין, הוא היה מנהיג אירופי שסיפק לפוטין דבר יקר ערך - שיבוש מבפנים. הרי כל פעם שהאיחוד האירופי ביקש לדבר בקול אחד, דאג אורבן להזכיר שיש גם קול אחר.
בישראל קיוו לניצחונו מסיבה פשוטה יותר: נוחות. זו הייתה ברית אישית, אידיאולוגית ומעשית. בירושלים לא טרחו כמעט לבנות ערוצים רציניים מול מדיאר בזמן הקמפיין. נתניהו אף שיגר מסר תמיכה לכינוס הימין שנערך בהונגריה, ואפילו אחרי ההפסד, בעוד שר החוץ גדעון סער והנשיא יצחק הרצוג מיהרו לפרסם הודעות ברכה, שתקה לשכת נתניהו כמעט יממה – והברכה אף נפתחה דווקא במחווה לאורבן.
גם הפער הזה אמר משהו על סדר העדיפויות בירושלים. זו איננה רק בעיה טקטית. זו בעיה תפיסתית. בישראל בחרו באורבן, ועכשיו יצטרכו לעבוד עם המנצח. ומה שמדיאר אמר מיד אחרי הניצחון חשוב לא פחות מעצם הניצחון. הוא לא הודיע על ניתוק מישראל. להפך.
הוא בחר בניסוח קר, מדוד, כמעט טכנוקרטי - לא יהיה עוד וטו אוטומטי. כל החלטה תיבחן "בהתאם לאינטרס ולאמת". במשפט היבש הזה קבורה כל הדרמה ומסתיים פרק חשוב מאוד מבחינת ירושלים. ישראל לא מקבלת במקומו של אורבן מנהיג עוין, אלא דבר מסוכן יותר מבחינתה - מנהיג לא מחויב.
עד עכשיו ידעה ישראל מה תקבל מבודפשט. עכשיו היא תצטרך לשכנע, לנמק, להתאמץ, אולי אפילו להתפשר. מבחינת מדיניות חוץ ישראלית, שהתרגלה בשנים האחרונות לעבוד דרך יחסים אישיים עם שליטים ידידותיים, זהו שינוי עמוק. יחסים מדינתיים רגילים הם מבחינת נתניהו הרבה פחות נוחים.
כבר לא עיר מקלט
השינוי הזה הוא לא רק מעשי אלא גם תודעתי: אי אפשר עוד למכור לציבור הישראלי את הסיפור שלפיו אירופה אומנם רוטנת - אבל בסוף יש מי שעומד לצידנו באמת. ויש לכך גם צד פרקטי מיידי: מאז 7 באוקטובר בודפשט הייתה כמעט הבירה האירופית היחידה שאליה הגיע נתניהו, ובשנה החולפת ביקרו בה לא פחות מ־16 שרים ישראלים. כשהמדינה המארחת משנה קו, גם נתיבי התנועה המדיניים משתנים.
האם זה אומר שהיחסים בין ישראל להונגריה הולכים למשבר? לא בהכרח. וזו דווקא הנקודה שמחייבת זהירות: מדיאר איננו שמאל אנטי־ישראלי, שצפוי להפוך את הונגריה לחוד החנית של קמפיין אנטי־ישראלי באירופה. הוא איש ימין, אבל מסוג אחר - פחות שבטי, יותר פרו־אירופי, פחות אישי, יותר מוסדי.
מישהו שמבין היטב את ערכה של ישראל מבחינה טכנולוגית, ביטחונית וכלכלית. אבל בדיוק משום כך אסור לירושלים להתנחם באשליה שהכל יישאר כשהיה. זה לא יקרה. כשראש הממשלה הנבחר מודיע שהיעדים הראשונים שלו הם ורשה, וינה ובריסל - ובקצב מהיר - הוא אומר בפשטות לאן הונגריה שלו מבקשת לחזור. מי שזקוק לשיקום האמון בבודפשט ולשחרור מיליארדים מוקפאים מהאיחוד האירופי, ייטה באופן טבעי הרבה יותר לעבר בריסל מאשר לעבר מודל הווטו של אורבן.
מה שנגמר ב־12 באפריל איננו הידידות בין ישראל להונגריה. מה שנגמר הוא עידן האקסקלוסיביות של בעל ברית, שלא רק תמך בה, אלא למעשה כמעט דחק הצידה את שיקוליו: נתניהו היה יכול להרים טלפון לאורבן ולדעת שהאיש בצד השני לא ישאל קודם מה טוב להונגריה, לאירופה או אפילו לעצמו - אלא מה טוב לנתניהו. מדיאר איננו האיש הזה, וספק אם באירופה קיים כיום עוד מנהיג מסוגו של אורבן.
וזה כבר סיפור גדול יותר מהונגריה. הבחירות בבודפשט חשפו שוב את אחת מנקודות התורפה של נתניהו בזירה הבינלאומית. הוא הצטיין תמיד ביצירת קשרים אישיים עם מנהיגים חזקים, לעיתים חזקים מדי, אבל השקיע פחות בבניית עומק מדיני מול מוסדות, מול מפלגות, מול מחנות מרכז ושמאל ומול קהלים אירופיים רחבים יותר. כל עוד המנהיג הידיד נשאר בתפקיד - זה עבד. ברגע שהוא נופל, מתברר עד כמה הקשר היה אישי ולא אסטרטגי.
בסוף, זאת אולי האירוניה הגדולה ביותר של הסיפור: אורבן היה הפוליטיקאי האירופי שבמשך שנים נתניהו הרגיש אצלו הכי בבית. עכשיו, דווקא מפלתו מזכירה עד כמה מסוכן לבנות בית מדיני על ידידות אישית בלבד.
התרעות פיקוד העורף