מבחינת לשכת ראש הממשלה, בית הנשיא ומשרד החוץ, הביקור הזה נועד לייצר גם תמונה מדינית, גם הישגים מעשיים וגם מסר בינלאומי שלפיו לישראל יש עדיין בעלי ברית שמוכנים להתייצב לצידה בפומבי, בטקסים, בהצהרות וגם בהחלטות מדיניות משמעותיות. זהו גם ביקורו השלישי של מיליי בישראל מאז נכנס לתפקיד - נתון שמלמד עד כמה הקשר עם ירושלים הפך מבחינתו לחלק מרכזי מהזהות המדינית שהוא מבקש לעצב.
מעבר לנוחות התחבורתית, בישראל מבקשים להראות שהקשר המדיני מקבל ביטוי קבוע גם בתיירות, בעסקים ובתנועה ישירה בין המדינות. עבור ישראל, מדובר גם במהלך סמלי - חיבור ישיר לאחת המדינות הגדולות והחשובות באמריקה הלטינית, בתקופה שבה כל צעד של פתיחות וחיבור בינלאומי מקבל משקל מיוחד. בהמשך הערב, לפי הלו"ז, צפוי מיליי להשתתף גם בחזרה הגנרלית לטקס המשואות - עוד אינדיקציה לכך שהביקור נבנה מראש סביב פגישות עבודה וגם סביב שיאים סמליים וממלכתיים.
בירושלים מדברים גם על הכרזה נוספת - "הסכמי יצחק" - שנועדה, לפחות ברמת הכוונה המדינית, למסגר את העמקת היחסים בין ישראל לארגנטינה בתוך תפיסה רחבה יותר של שותפות אסטרטגית. המהלך הזה אמור לחבר בין הקו הפרו-ישראלי של מיליי לבין הניסיון הישראלי להרחיב את מעגל המדינות הידידותיות באמריקה הלטינית, אולי אפילו במסגרת רעיונית שמזכירה את המודל של הסכמי אברהם.
גם בשלב הזה עדיין לא ברור עד כמה מדובר במהלך מגובש, ועצם השימוש במושג הזה מלמד על רצון להעניק לקשר עם בואנוס איירס מסגרת מדינית רחבה ושאפתנית יותר. כך נבנה הביקור הזה - גם כהעמקה של היחסים בין ישראל לארגנטינה, וגם כניסיון לסמן כיוון רחב יותר ביחסי ישראל עם אמריקה הלטינית.
ביום שני צפוי מיליי להשתתף בטקס הענקת תואר ד"ר של כבוד מאוניברסיטת בר אילן, ולקיים מפגש צד עם משפחות של חטופים ששוחררו. אחר הצהריים הוא ייפגש עם הנשיא הרצוג. לפגישה הזאת יש גם משמעות טקסית ומדינית מיוחדת, משום שבמהלכה אמור הרצוג להעניק למיליי את "עיטור הנשיא" - העיטור האזרחי הגבוה ביותר של מדינת ישראל - כהוקרה על תמיכתו העקבית והפומבית בישראל. מבחינת המערכת הישראלית, זהו צעד שמעניק למיליי מעמד יוצא דופן כאחד הידידים הבולטים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית. ביום שלישי יבקר בצהריים בכנסיית הקבר, ובערב ישתתף בטקס הדלקת המשואות, לפני שימריא חזרה לארגנטינה. גם השילוב בין הכותל לבין כנסיית הקבר אינו מקרי - הוא מעניק לביקור מימד רחב יותר, שמחבר בין הרובד המדיני לבין נראות דתית וסמלית בלב ירושלים.
הביקור הזה מקבל את משקלו לא רק מהלו"ז הצפוף, אלא בעיקר מן ההקשר הרחב שבתוכו הוא מתקיים. מיליי נחשב כיום לאחד המנהיגים הפרו-ישראלים ביותר בזירה הבינלאומית. מאז כניסתו לתפקיד הוא מיקם את עצמו באופן עקבי לצד ישראל, אימץ קו תקיף נגד חמאס ונגד איראן, והפך את היחסים עם ירושלים לחלק מהזהות המדינית שהוא מבקש לבנות לארגנטינה החדשה שלו.
ברקע מרחפת גם סוגיית העברת שגרירות ארגנטינה לירושלים - נושא שמיליי כבר קידם והתחייב לגביו בעבר. בישראל רואים בכך מבחן ממשי לעומק השינוי במדיניות החוץ של בואנוס איירס. בירושלים נזהרים כרגע בין הצגת המהלך כהתקדמות מדינית משמעותית לבין הצורך להמתין לצעדים מעשיים מלאים בשטח. מה שכבר ברור הוא שהנושא יעמוד במרכז הביקור, ושמבחינת שני הצדדים ירושלים היא לב האירוע המדיני.
אם המהלך אכן יתקדם משלב ההצהרות לשלב הביצוע, תהיה זו אחת ההצלחות המדיניות הבולטות ביותר שישראל תוכל להציג מול מדינה גדולה ומשפיעה באמריקה הלטינית. צריך לזכור גם שמיליי כבר הודיע בעבר, בנאום פומבי בכנסת, כי בכוונתו להעביר את השגרירות ב-2026 - ולכן הביקור הנוכחי נתפס כתחנה משמעותית במבחן האמינות והביצוע של ההתחייבות הזאת. למעשה, שאלת השגרירות היא הנקודה שבה ייבחן הפער בין אהדה מוצהרת לבין שינוי מדיני מוחשי.
גם ההיבט הסמלי של הביקור חריג במיוחד. השתתפותו של מיליי בטקס המשואות אינה עוד נוכחות של אורח זר ביציע, אלא חלק ממסגור רחב יותר שלו כידיד מובהק של ישראל. מבחינת הממשלה, מדובר גם בהוקרה לנשיא הארגנטינאי, וגם בהצגה של חזית תמיכה בינלאומית בתקופה רגישה, ביטחונית ומדינית. צריך להוסיף לכך שהבחירה לשלב את מיליי באופן כה בולט בטקס ממלכתי מרכזי היא גם הצהרה ישראלית כלפי פנים וכלפי חוץ - ירושלים מבקשת להבליט מנהיגים שמוכנים להזדהות איתה באופן גלוי, דווקא בשעה שבה חלק ניכר מן הזירה הבינלאומית נוקט קו ביקורתי יותר.
מנגד, גם בארגנטינה וגם בישראל נשמעה ביקורת על עצם השילוב של מנהיג זר בטקס כה טעון, ועל הפוליטיזציה של האירוע. נוסף על כך, היה גם ממד של אי ודאות והיערכות חריגה סביב החזרה הגנרלית והאפשרות להקליט מראש חלק מן ההשתתפות, על רקע שיקולי ביטחון והיערכות מבצעית. כל אלה הופכים את ההופעה של מיליי בהר הרצל לעוד חוליה במסר המדיני הרחב שישראל מבקשת לשדר באמצעות הביקור.
מנקודת מבט ישראלית, הביקור הזה משרת כמה יעדים במקביל - חיזוק הקשר עם מנהיג אוהד ובולט, יצירת תמונה מדינית חיובית מול הקהילה הבינלאומית, והצגת הישגים קונקרטיים בתחומי התעופה, החדשנות, המאבק בטרור והקשר עם ירושלים. מעבר לכך, הוא גם מאפשר לישראל להציג הישג תודעתי - לא רק לעמוד מול הלחץ הבינלאומי, אלא גם להציג מנהיגים שמוכנים להגיע לישראל, לעמוד לצד נתניהו ולהשתלב בטקסים הרשמיים ביותר של המדינה.
מנקודת מבט ארגנטינאית, מיליי משתמש בישראל גם כבמת חוץ שמחדדת את זהותו האידיאולוגית - אנטי-איראנית, פרו-מערבית ובלתי מתנצלת. בארגנטינה הוצג הביקור גם ככלי פוליטי פנימי - מהלך שמאפשר למיליי להופיע כמנהיג בעל משקל בינלאומי, כזה שאינו חושש לנקוט עמדות חדות גם כשהן שנויות במחלוקת. במובן הזה, ישראל היא מבחינתו לא רק יעד מדיני, אלא גם זירה שבה הוא מבסס את דמותו כמנהיג אידיאולוגי, חד ושובר מוסכמות. במקביל, בירושלים רואים בו הוכחה לכך שגם בתקופה רגישה ומורכבת, ישראל עדיין מסוגלת למשוך אליה שותפים שמוכנים להזדהות איתה לא רק מאחורי הקלעים אלא גם בחזית.
יש גם ממד אישי ופוליטי שלא נעלם מן העין. מיליי מגיע לישראל בשעה מורכבת במיוחד עבור נתניהו - הן על רקע המתיחות האזורית והן בתוך סביבה פוליטית פנימית רגישה. לכן עצם הופעתו לצד ראש הממשלה, ועוד במסגרת ביקור עשיר במחוות פומביות, מתקבלת גם כחיזוק אישי ופוליטי לנתניהו. ישראל אמנם תציג את הביקור קודם כל כהישג מדיני של המדינה, אבל אין ספק שבמישור התודעתי והפוליטי, נתניהו ינסה להפיק ממנו גם מסר אישי - מנהיגים זרים מרכזיים עדיין מגיעים אליו, חותמים עמו על הסכמים ומעניקים לו תמונת ניצחון מדינית. גם בהקשר הזה, הביקור בנוי היטב - מהכותל, דרך לשכת ראש הממשלה ובית הנשיא, ועד טקס המשואות - כשרשרת של תחנות שמייצרות תמונה ציבורית חזקה מאוד.
התרעות פיקוד העורף