הנתון הזה מפתיע במיוחד משום שאיראן נתפסת לרוב דרך הפריזמה הביטחונית והגרעינית, אך בפועל היא יושבת על שילוב נדיר של אוצרות טבע: נפט, גז טבעי, פחם, נחושת, עפרות ברזל, אבץ, עופרת, כרום, מנגן, גופרית, זהב, בריט, פלדספר, פלואורספר, גבס, סטרונציום — ולפי דיווחים גיאולוגיים גם מרבצים בעלי פוטנציאל למתכות נדירות כמו לנתן וצריום. ב־USGS צוין כי ב־2023 איראן הייתה יצרנית משמעותית של ברזל מחוזר ישיר, גבס, סטרונציום, פלדספר, בריט, מלט, עפרות ברזל, בנטוניט, קאולין ומוליבדן, לצד מעמדה כיצרנית גז ונפט מרכזית.
העוגן המרכזי של הכלכלה האיראנית היה ונשאר תחום האנרגיה. איראן מחזיקה באחת מעתודות הנפט הגדולות בעולם, ולפי OPEC היו לה בסוף 2024 כ־208.6 מיליארד חביות של עתודות נפט מוכחות. בתחום הגז הטבעי מצבה אף דרמטי יותר: איראן מדורגת בצמרת העולמית, עם עתודות גז עצומות, ובראשן שדה דרום פארס, שהיא חולקת עם קטאר. לפי משרד החוץ האיראני, המדינה מדורגת שנייה בעולם בעתודות גז טבעי וחמישית בעתודות נפט מוכחות.
המשמעות הכלכלית ברורה: הנפט מספק לאיראן מקור הכנסה חיצוני חיוני, בעיקר מול שווקים באסיה, בעוד הגז הוא עמוד השדרה של המשק המקומי — חשמל, חימום, תעשייה כבדה ופטרוכימיה. אולם כאן גם נמצא הפרדוקס הגדול: בשל סנקציות, מחסור בהשקעות וטכנולוגיה מוגבלת, איראן לא מצליחה להפוך את מלוא יתרון המשאבים שלה לצמיחה רחבה. חלק גדול מהגז נצרך בתוך המדינה, והיצוא מוגבל יחסית להיקף העתודות.
התחום השני בחשיבותו הוא הכרייה והמינרלים. לפי USGS, ענף הכרייה עצמו היווה ב־2023 כ־1.4% מהתמ"ג האיראני בלבד, אך הנתון הזה מטעה: תרומתו הישירה קטנה, אך סביבו פועלות תעשיות פלדה, מלט, בנייה, מתכות ופטרוכימיה, שמגדילות משמעותית את המשקל הכלכלי של אוצרות הקרקע. איראן החזיקה ב־2023 בעתודות עפרות ברזל של כ־3.8 מיליארד טונות, והייתה בעלת העתודות השמיניות בגודלן בעולם בתחום זה.
עפרות הברזל הן אחד ממנועי התעשייה המרכזיים של איראן. הן מזינות את תעשיית הפלדה המקומית, שמשרתת בנייה, תשתיות, תעשייה ביטחונית ויצוא אזורי. לצד הברזל, הנחושת היא נכס אסטרטגי לא פחות: איראן מחזיקה מרבצי נחושת גדולים, בין היתר באזורים סר־צ'שמה, סונגון ומידוק. הנחושת חיונית לעולמות החשמל, האנרגיה המתחדשת, הרכב והתשתיות — ולכן ערכה הגיאו־כלכלי רק צפוי לעלות.
גם האבץ והעופרת תופסים מקום חשוב. לפי נתונים שצוטטו באל־מג'לה, באיראן קיימות עתודות אבץ משמעותיות המוערכות בכ־15 מיליון טונות, לצד עתודות נחושת גדולות ועתודות ברזל רחבות. המדינה מחזיקה גם ב־68 סוגי מינרלים, ביותר מ־10,000 מכרות פעילים, ובפוטנציאל כרייה שרק חלק קטן ממנו נחקר לעומק.
ומה באשר למינרלים הנדירים? כאן צריך לדייק: ברשימת המדינות שמחזיקות בעתודות הידועות הגדולות ביותר של מתכות נדירות, איראן אינה מדורגת כיום בצמרת. לפי נתוני USGS ונתונים מעודכנים לשנת 2025–2026, סין מובילה בפער גדול עם כ־44 מיליון טונות של עתודות, אחריה ברזיל עם כ־21 מיליון טונות, הודו עם כ־6.9 מיליון, אוסטרליה עם כ־5.7 מיליון, רוסיה עם כ־3.8 מיליון, וייטנאם עם כ־3.5 מיליון, ארצות הברית עם כ־1.9 מיליון, גרינלנד עם כ־1.5 מיליון, טנזניה עם כ־890 אלף ודרום אפריקה עם כ־860 אלף טונות.
לכן, מקומה החמישי של איראן בדירוג משאבי הטבע אינו אנקדוטה — אלא הסבר לעומק האסטרטגי שלה. זו מדינה שהכוח שלה אינו נשען רק על טילים, מיליציות או מיקום גיאוגרפי במצרי הורמוז, אלא גם על מאגרי אנרגיה ומינרלים שיכולים להזין תעשייה שלמה. הבעיה מבחינתה היא שהעושר הזה קבור לא רק באדמה, אלא גם מתחת לשכבות של סנקציות, שחיתות, ניהול ריכוזי וחוסר גישה להון וטכנולוגיה.
בסופו של דבר, איראן היא דוגמה למדינה שבה הפער בין פוטנציאל למציאות כמעט בלתי נתפס. מתחת לפני השטח היא אחת המדינות העשירות בעולם במשאבים; מעל פני השטח, היא נאבקת להפוך את העושר הזה לרווחה, יציבות וצמיחה. דווקא בעידן שבו העולם רודף אחרי גז, נחושת, ליתיום ומתכות נדירות, אוצרות הטבע של איראן הופכים אותה לשחקנית שאי אפשר להתעלם ממנה — גם אם היא עדיין רחוקה מלממש את מלוא הכוח הכלכלי הטמון באדמתה.
התרעות פיקוד העורף