באופן רשמי, הכנסת ה-25 עדיין כאן. במערכת הפוליטית כבר מתייחסים לכנס הזה כאל הכנס האחרון שלה, גם אם תאריך הבחירות עוד לא ננעץ סופית בלוח. בפועל, רבים במשכן כבר מתייחסים אליה כאל כנסת מעבר. האווירה כבר השתנתה, הקואליציה כבר אינה נראית כמו רוב פרלמנטרי יציב ונחוש שמבקש להוביל לאורך זמן, אלא כמו מחנה שמנסה להספיק כמה שיותר לפני שהאורות נכבים.
החשבון בכנסת פשוט ולא משאיר לשחקנים יותר מדי אופציות: בחירות בספטמבר מחייבות פיזור כמעט מיידי; בחירות באוקטובר משאירות לנתניהו עוד כמה שבועות להעביר חוקים, מינויים וסידורים אחרונים, לכן כל יום מושב הופך לסחורה פוליטית.
אכזבה כפולה
זהו הכישלון המזוקק ביותר של הקואליציה: הרבה מאוד מנגנון, הרבה מאוד רעש, אפס תוצר פוליטי שאפשר להניח על שולחן מועצת גדולי התורה או בפני משפחות המילואימניקים.
גורמים ביהדות התורה כבר אומרים בגלוי את מה שעד לא מזמן נאמר רק בחדרים סגורים: כל עוד אין חוק גיוס, אין משמעת קואליציונית, וכל הצבעה תיבחן לגופה. זה נשמע טכני, כמעט פרוצדורלי. בפועל זו הודעת אזהרה לנתניהו: אתה לא יכול לבקש מאיתנו להמשיך להרים ידיים על כל יוזמה שלך, בזמן שאתה לא מספק את הסחורה המרכזית שלנו.
בסרט הזה הקואליציה כבר הייתה והיא לא אהבה אותו במיוחד: ברגע שהחרדים מפסיקים לשמש מנגנון הצבעה אוטומטי, הקואליציה מאבדת את הנכס החשוב ביותר שנותר לה: ודאות.
נתניהו מכיר היטב את השפה הזאת, הוא המציא חלקים ממנה. שנים הוא ניהל קואליציות באמצעות הבטחות עתידיות, דחיות מחושבות ותחזוקת מתחים מבוקרת. יש רק שלב שבו דחייה כבר אינה כלי ניהול אלא עדות לאובדן שליטה. החרדים מסתכלים על הסקרים, על הרחוב שלהם, על פסקי הדין, על צה"ל, על הזעם הציבורי אחרי 7 באוקטובר - ומבינים שהמחיר רק עולה.
ריח של קמפיין
בינתיים, בליכוד מביטים לצדדים. החוצה, אל לפיד, בנט, גנץ וליברמן; ופנימה, אל הסדקים שבתוך הבית. אחת הסוגיות הטעונות ביותר שתגיע בקרוב לפתחה של הכנסת היא בחירת מבקר המדינה הבא. על הנייר - מדובר במינוי מוסדי.
במציאות זה קרב פוליטי על אחד התפקידים הרגישים במדינה. המבקר הבא יעסוק, בין היתר, בדוחות על מחדלי 7 באוקטובר, על תפקוד הממשלה, על מערכות הביטחון ועל מוקדי הכשל של השנים האחרונות.
ההצבעה תהיה חשאית, ובליכוד יודעים היטב מה פירוש הדבר. הצבעות חשאיות הן המקום שבו המשמעת הקואליציונית פוגשת את המצפון, את החשבון האישי, ולעיתים גם את הרצון הקטן והאנושי לנקום.
בפתיחת המושב, השאלה הזאת לא נשארה בתדרוכים ובמאמרי פרשנות. היא נכנסה פיזית למסדרונות הכנסת. שורדי שבי, משפחות שכולות, נציגי מועצת אוקטובר - כולם באו להזכיר לח"כים שהבחירות הקרובות לא יסתובבו רק סביב יוקר המחיה, החרדים, מערכת המשפט או זהות ראש הממשלה הבא. ועדת חקירה ממלכתית תהיה שם, עמוק בתוך הקמפיין, גם אם ראשי הקואליציה ינסו לברוח ממנה.
תזכורת לפצע הפתוח
הפוליטיקאים יכולים לדבר על "מועד מתאים", על "אחריות לאומית", על "לא בזמן מלחמה". המשפחות אומרות דבר פשוט בהרבה: לא תהיה התחלה חדשה בלי חקירה.
זו הסכנה הגדולה ביותר לנתניהו בבחירות הקרובות. לא רק הסקרים, לא רק איחוד כזה או אחר באופוזיציה, לא רק בנט, לפיד, ליברמן או גנץ. הסכנה היא שהמערכת כולה תתכנס סביב שאלה אחת שהוא עשה הכול כדי לדחות: מי אחראי. לא מי אשם טכנית, לא מי היה במשמרת, אלא מי הוביל את ישראל אל הבוקר ההוא, ומי ניהל אותה מאז.
התרעות פיקוד העורף