מה שישראל רוצה מכל תהליך משא ומתן עם לבנון חורג הרבה מעבר לסוגיית כינון הפסקת האש או טיפול בנקודות גבול שנותרו פתוחות, משום שמהותו של הפרויקט הישראלי בשלב זה קשורה לניסיון לייצר מציאות פוליטית וביטחונית חדשה בלבנון, שבה המדינה הלבנונית עצמה היא חלק ממנגנון הלחץ על חיזבאללה.
דווקא מכאן ניתן להבין את ההתעקשות הישראלית החוזרת ונשנית לקשר כל הפסקת אש ארוכת טווח או כל הבנות עתידיות לסוגיית הנשק של חיזבאללה, בהתחשב בכך שירושלים מאמינה שהמלחמה הנוכחית, על כל מחיריה והשלכותיה, חייבת להסתיים בתמורות פוליטיות פנימיות שכוח צבאי לבדו אינו יכול לכפות בכוח ישיר.
ישראל מודעת היטב לכך שחיסולו הצבאי המוחלט של חיזבאללה אינו משימה ריאלית, לא רק בשל יכולותיו, אלא גם משום שאופי הסביבה הלבנונית גורם לכך שכל ניסיון כזה יהיה חשוף לכאוס נרחב עם השלכות בלתי נשלטות. לכן, נראה כי החשיבה הישראלית עברה בהדרגה לניסיון לבנות אסטרטגיה פוליטית וביטחונית ארוכת טווח שתבלום ביעילות את חיזבאללה מתוך המדינה הלבנונית עצמה.
במילים אחרות, ישראל מבקשת למסד את נושא הנשק של חיזבאללה בתוך מבנה הכוח הלבנוני, כך שמוסדות המדינה יהפכו, אם כי בהדרגה, לשותפים בלחץ, בלימה או הגבלה של פעילות הארגון.
כך ניתן להבין את ההתמקדות החוזרת ונשנית של הישראלים והאמריקאים במושגים כמו "מונופול המדינה על נשק", "חיזוק סמכותו של צבא לבנון" או "יישום החלטות בינלאומיות" , משום שביטויים אלה נושאים, בליבתם, חזון פוליטי ברור המבוסס על ניסוח מחדש של האיזון הפנימי הלבנוני באופן שמוציא את חזבאללה מחוץ ללגיטימציה הרשמית.
ישראל יודעת שהקרב העיקרי עם חיזבאללה כיום נראה כקרב לדה-לגיטימציה הדרגתית שלו, או לפחות לדחוף את המדינה הלבנונית למצב את עצמה בצד הנגדי שלה תחת הכותרת של בניית מדינה או יישום התחייבויות בינלאומיות.
אך הדבר המסוכן ביותר כאן הוא שישראל אינה רואה בצבא לבנון מוסד נפרד מתפיסה זו. לפיכך, ניתן לומר שאמריקה וישראל עשויות להציג מסמך לרשות המשא ומתן תחת הכותרת "הפחתת הסלמה בחזית הלבנונית" כדי לחזק את העמדה הלבנונית הרשמית ולהדגיש את הפרדת החזיתות.
מנגד, ישראל יודעת שהשגת הכרה לבנונית רשמית וישירה, כפי שהייתה עם כמה מדינות ערב, אינה עניין פשוט בנסיבות הנוכחיות, משום שהמבנה הפוליטי הלבנוני עצמו הופך שינוי מסוג זה לרגיש ביותר מבחינה פנימית.
עם זאת, מה שתל אביב מבקשת לא בהכרח יהיה הסכם שלוםמסורתי במלוא מובן המילה, אלא סוג של הבנה פוליטית וביטחונית הדרגתית שתוביל בפועל לשיתוף פעולה עקיף או הבנה עם המדינה הלבנונית נגד חיזבאללה. זה יהיה מתנה לישראל או שיוביל לסכסוך פנימי, ובכל מקרה, ישראל תרוויח.
זו הסיבה שהשלב הנוכחי נראה מסוכן ביותר, משום שמה שקורה אינו קשור למשא ומתן על גבולות או להסדרי הפסקת אש, אלא לניסיון לעצב את עתידה הפוליטי והביטחוני של לבנון. ישראל רוצה לבנון חסרת אונים, ורוצה מדינה הרואה בחיזבאללה נטל, לא חלק ממשוואת ההרתעה, בעוד שהאחרון רואה שמה שנדרש בפועל הוא להפוך את לבנון לזירה פתוחה עבור הפרויקט הישראלי - כך על פי הפרשנות של מוחמד אלוש באל-נאשרה.
התרעות פיקוד העורף