הפעם, מתחת להצגה הרגילה, הוטמן חומר נפץ אמיתי. המשבר הפעם הוא משבר אותנטי ולא עוד פרק בסאגה המוכרת של איומים בפירוק חבילה, מסע הרגעות, פגישות ליליות והודעות לתקשורת שנכתבות בטון של חורבן הבית ומסתיימות בהצבעה ממושמעת במליאה.
המשבר הזה חורג בהרבה מסעיפי חוק הגיוס. מבחינת החרדים - זהו עלבון מצטבר. הם נתנו לנתניהו כמעט כל מה שביקש: ממשלת ימין מלא-מלא, קואליציה ממושמעת, הצבעות בתקציב, גב במשבר המהפכה המשפטית, גב במלחמה הארוכה, שתיקה כשצריך, רעש כשמועיל. ובתמורה ביקשו דבר אחד, ליבת קיומם הפוליטי: להסדיר את הפטור לתלמידי הישיבות. עכשיו הם מגלים שנתניהו רוצה מהם להמשיך לשלם, בזמן שהוא מבקש לפרוע את החוב אחרי הבחירות. אצל סוחרים ותיקים כמו אריה דרעי ומשה גפני קוראים לזה אשראי מסוכן.
לכן הפעם, בשונה מסבבי משבר הגיוס הקודמים, הזעם החרדי אינו רק תרגיל לחץ. הוא גם נועד להסביר את המצב לציבור בבית. כדי להבין את זה, נסתכל רגע על המצב בעיניים חרדיות. אחרי שנים שבהן המנהיגות החרדית הסבירה שהברית עם נתניהו היא אינה מאהבה אלא מתבונה, עליה להוכיח שלא הפכה לשבויה. הציבור החרדי רואה את הכספים, את התקציבים, והוא גם שומע את ההבטחות, אבל בסוף נשארת שאלה אחת: האם בחור הישיבה מוגן או לא? אם התשובה היא לא, כל היתר נהיה קישוט.
הכרעת הרב לנדו נתנה למסרים האלה חותמת שלא ניתן לטשטש בהודעת דוברות. מבחינת דגל התורה, זו אמירה שיש לה משמעות פוליטית כבדה, גם אם היא עטופה בשפה רבנית. "אין אמון" הוא משפט חרדי חריף בהרבה ממה שנדמה לצופה החילוני. הוא לא נאמר כדי לשחרר קיטור. הוא מסמן לעסקנים שהכללים השתנו: נתניהו כבר אינו ברירת המחדל המקודשת, "הגוש" היא לא מילת קסם שמכסה על כל כישלון, והנאמנות אינה יכולה להמשיך להינתן תמורת הבטחות בלבד. מעכשיו, לפחות על הנייר, דורשים תוצאות.
זהו, האשראי נגמר
האיום "אין יותר גוש" נשמע דרמטי, ובמידה מסוימת הוא אכן כזה. הוא משנה אווירה, משחרר לשטח החרדי תחושת מרד, ומבהיר לליכוד שהאשראי נגמר. אבל מתמטיקה פוליטית אינה מתרגשת מהודעות זועמות. החרדים כבר הצטרפו להצעת החוק הקואליציונית לפיזור הכנסת, והם יכולים במקביל להחרים הצבעות, להקפיא חקיקה, להוציא הודעות חריפות, לשלוח גורמים בכירים לתדרך נגד ראש הממשלה. לאחר כל אלה תחזור אותה שאלה עקשנית: האם יש להם חלופה ממשית לנתניהו, או רק דרך טובה יותר להעניש אותו לפני שיחזרו אליו – במהלך הבחירות או אחריהן?
נתניהו מבין זאת היטב. אין פוליטיקאי ישראלי שהכיר טוב ממנו את הנפש החרדית-הקואליציונית. הוא יודע שהחרדים כועסים, אך גם יודע שהם אינם מתאבדים פוליטיים. הוא יודע שהם רוצים בחירות, אבל לא בחירות שבהן הם יסומנו כמי שהפילו ממשלת ימין בגלל פטור מגיוס בעיצומה של מלחמה ושחיקת מילואים. הוא יודע שהם רוצים להתרחק ממנו, אבל לא עד כדי כך שימצאו את עצמם תלויים בליברמן או באיזנקוט. הוא קורא את המלכוד שלהם כמעט בעל פה. הבעיה שלו היא שגם הם כבר קוראים את הקריאה שלו.
מכאן נולד התרחיש המעניין ביותר: משבר אמיתי שנוח לשני הצדדים קצת יותר מדי. השאלה שראויה להישאל בשבוע שכזה: אולי הדרמה הנוכחית משרתת גם את נתניהו וגם את החרדים? החרדים יוכלו לומר לבוחריהם שהם לא ויתרו, לא נכנעו, ויצאו לקרב על עולם התורה. נתניהו יוכל לומר לבוחריו שהוא לא נכנע לחרדים, לא העביר חוק מופקר, לא מכר את צה"ל. ובסוף כולם ייפגשו בקלפי מותשים, נעלבים, אבל עדיין זקוקים זה לזה. והכי חשוב – בסבירות לא מבוטלת הם ייפגשו גם אחרי הבחירות.
אין צורך לדמיין כאן קונספירציה מסודרת. בפוליטיקה הישראלית האינטרסים עושים לא פעם את העבודה גם בלי חדר סגור ועשן סיגרים, כמו שרואים בסרטים. נתניהו צריך בחירות בתנאים שהוא שולט בהם. החרדים צריכים לרדת מהעץ בלי להיראות כמי שעשו זאת.
הדבק של הגוש התייבש
כך הפך ספטמבר לחודש המדובר ביותר במערכת הפוליטית בתור חודש הבחירות לכנסת ה-26. לא מפני שיש בו קסם מיוחד, אלא מפני שהוא מסתדר כמעט לכולם: מוקדם מספיק כדי לומר שהכנסת הזו סיימה את חייה בטרם עת, מאוחר מספיק כדי לאפשר היערכות פוליטית מורכבת, דילים, רשימות, קמפיינים, פריימריז למי שיש, ואולי עוד סיבוב מדיני-ביטחוני שראש הממשלה ינסה לארוז כניצחון היסטורי נוסף עד שיתברר שגם הוא לא הזיז מנדט.
בינתיים, מאחורי הקלעים, מתנהלת מלחמה על האחריות. מי פירק את החבילה ויזם את הקדמת הבחירות ומי נגרר; מי נבגד ומי עמד על עקרונותיו. כל זה – לצורך הקמפיין, כמובן. בליכוד ירצו לצייר את החרדים כמי שהגזימו בדרישותיהם המנותקות מהמציאות. החרדים ירצו לצייר את נתניהו כמי שמרח אותם. ש"ס תנסה להיראות כמבוגר האחראי, כלומר, כמי שמחכה לראות לאן הרוח נושבת לפני שהיא מסבירה שתמיד עמדה שם. דגל התורה בהובלת הקו של הרב לנדו תנסה להחזיר לעצמה את ההילה שאבדה לה בשנים של דבקות אוטומטית בנתניהו.
הסיפור הפנים-חרדי חשוב לא פחות מהסיפור הכללי. הסדקים אינם רק בין החרדים לנתניהו, אלא בתוך המחנה החרדי עצמו. יהדות התורה אינה גוף אחד, אלא פדרציה של חשדנות. דגל התורה ואגודת ישראל, ליטאים וחסידים, רבנים ועסקנים, עיתונים וחצרות - כולם מבינים שהרגע הזה עשוי לעצב את הרשימות ואת יחסי הכוחות לקראת הבחירות. מי שיוביל את הקו התקיף יוכל לטעון שהציל את הכבוד. מי שיתפשר יוכל לטעון שהציל את התקציבים. שניהם, כמקובל, יטענו שפעלו אך ורק לשם שמיים.
גם ש"ס נמצאת במצב עדין. דרעי לא אוהב הרפתקאות שאין להן כתובת. הוא יודע שנתניהו חלש, אבל גם יודע שאין לו שותף אחר שמבין אותו כך. הוא יודע שהציבור שלו כועס על הגיוס, אבל גם תלוי בשלטון, במשרדים, בתקציבים, ברשתות, במינויים. ש"ס יכולה להצטרף לרכבת של פיזור הכנסת, אבל תרצה לוודא קודם מי הנהג, לאן נוסעים ומי משלם על הדלק. אם כבר להצטרף לחוק לפיזור הכנסת – אז לזה שיזמה וקידמה הקואליציה, כפי שאכן קרה ביום רביעי בלילה.
החרדים מביטים במחנה המתנגד - ורואים בעיקר סכנה. הממשלה האלטרנטיבית שאינה ממשלת נתניהו יכולה להציע להם תקציבים, כבוד, שותפות. בנושא הגיוס היא תתקשה לתת להם מה שנתניהו הבטיח ולא קיים. זה האבסורד: נתניהו כשל מול החרדים דווקא בתחום שבו יריביו עלולים להיות גרועים יותר מבחינתם. לכן גם כשהם אומרים "אין גוש", הם לא באמת אומרים "יש גוש אחר". הם אומרים לנתניהו שהמחיר עלה.
השאלה היא אם לנתניהו עוד יש במה לשלם. פעם היה לו כוח אלקטורלי. אחר כך היה לו גוש. אחר כך נשארה לו בעיקר יכולת שרידות. עכשיו גם השרידות הזו נשענת על שותפים שהבינו כי הוא, למעשה, ביקש מהם למות פוליטית כדי שהוא יחיה עוד חודשיים. חוק הגיוס חשף את גבול הקסם. נתניהו יכול לדחות, לטשטש, לסכסך, להבטיח, להאשים את בג"ץ, את היועמ"שית, את האופוזיציה, את הצבא, את מזג האוויר. אבל בסוף יש מבחן הצבעה - ובסוף אין רוב.
ואז תישאר השאלה הפשוטה: מי צריך את מי יותר. במשך שנים התשובה הייתה ברורה: החרדים צריכים את נתניהו, ונתניהו צריך אותם. השבוע נוסף לה סעיף קטן, אך הרסני: הם עדיין צריכים זה את זה, אבל כבר לא מאמינים זה לזה. בפוליטיקה הישראלית אפשר לשרוד בלי אהבה, בלי אידיאולוגיה, אפילו בלי בושה. בלי אמון מינימלי בין שותפים - קשה יותר.
וזו אולי הבשורה האמיתית של השבוע: לא שהגוש התפרק. גושים לא מתפרקים בהצהרות; הם מתפרקים בקלפיות. אבל הדבק הישן, זה שהחזיק את נתניהו והחרדים יחד גם כשהכל סביבם בער - התייבש. עכשיו כולם מריחים את הסדק. השאלה היא מי יעז ראשון להכניס לשם מברג.
התרעות פיקוד העורף