הציבור מנחם את עצמו עם הסבר הקרוב לטווח: זו התלהמות נעורים, זה אפקט העדר, אלה דחפים שיצאו משליטה. ההסברים האלה משאירים מקום לתקווה. אם זו היסחפות רגעית, אז ברירת המחדל היא בכל זאת מצפון, ורק רגע של חוסר שליטה הוביל לזוועה. אבל ההתבטאויות בחקירה מספרות סיפור אחר. הן לא חושפות נערים שאיבדו שליטה. הן חושפות נערים שפעלו מתוך היגיון פנימי סדור, שלפיו ימנו לא היה אדם שאיבד מעמד ברגע - הוא מעולם לא הוכר כאדם.
"מי הוא בכלל? אני אדקור את האפס הזה". זה מה שאמר לחבריו, על פי הפרסומים, החשוד המרכזי, נער בן 15, שעות לפני הרצח - אחרי הוויכוח על הקצף. "האפס" זו לא קללה, זו הגדרה. ימנו, שביקש מהם להפסיק לרסס בפיצרייה, סווג באותו רגע כמי שאין לו משקל, אין לו סמכות, ואין לו זכות להפריע.
ואם מי שסומן כ"אפס" מרשה לעצמו להעיר, הוא לא רק מעצבן, הוא מערער את סדר הדברים. הוא מתנהג כאילו יש לו זכות להציב להם גבול, וכאן יש קו אדום - מי הוא בכלל. צריך להחזיר אותו למקום, צריך להזכיר לו, ובעיקר לחבורה שצופה מהצד, מי קובע את הסדר. כי האלימות הזו היא תמיד הצגה לקהל פנימי. היא לא רק עונש לימנו. היא טקס של אישור עצמי מול חבריו.
ברגע הזה, האלימות כבר לא נחווית כחציית גבול מוסרי. היא הופכת לאמצעי להשבת הסדר. ברגע שמסווגים בן אדם כאפס, האלימות היא פעולה לגיטימית שנגזרת מהסיווג שלו. זו לא היסחפות רגעית. זו תפיסת עולם שיש בה אנשים שווים ויש אנשים שווים פחות. ויש תקדים היסטורי ארוך לסיווג הזה - בכל פעם שאדם אחד הצליח להרוג אדם אחר ללא נקיפות מצפון, הוא קודם כל הוציא אותו מהקטגוריה "אדם".
"כולם מרביצים, אני אפסיק?"
החוקר שאל את אחד החשודים למה הוא המשיך להכות את ימנו אחרי שהיה כבר חסר אונים על הרצפה, בשלולית דם. התשובה הייתה: "הרבצתי לו, ובאמצע אני אעצור? כולם מרביצים, מה אני אפסיק?".
כאן מסתתר הכשל הכי עמוק. הנער הזה לא רק מנסה להקטין את האשמה שלו. הוא מתאר מצב תודעה שבו הוא הפסיק להיות סובייקט. הוא הפסיק להיות נער עם מצפון, שיקול דעת ויכולת לעצור, והפך לאיבר בתוך מפלצת קבוצתית. כשהוא אומר "כולם מרביצים", הוא בעצם אומר: באותו רגע לא היה לי קיום בנפרד. הייתה רק הקבוצה.
"כולם מרביצים, מה אני אפסיק?", הוא הניסוח המדויק של זה בעברית של נער בן 15. הוא לא רוצח - הוא רק חלק. ואם הוא רק חלק, מי בכלל אחראי? וזה החשש האמיתי. ברגע שה"אני" נעלם, אין מי שיעצור. אין מי שירגיש שעכשיו זה הרגע שבו דברים חוצים את הקו, כי אין יותר "אני" שמודד את הקו.
השיחה המצמררת ביותר היא דווקא זו שלא הייתה אמורה להיות מוקלטת. שני חשודים בתא, בלי לדעת שהמיקרופון פתוח, מדברים ביניהם. החשוד המרכזי אומר: "אני חייב שידאגו לי פה לציוד". בהמשך עולה השאלה: "אבל אנחנו קטינים, עוד כמה זמן יחזיקו אותנו?", והחבר אומר: "ראית את הסרטונים? נראה לי אכלנו אותה".
תקראו את זה שוב. ימנו לא מוזכר. לא בחרטה, לא בכאב, לא בשם. השיחה עוסקת בציוד בכלא, באסטרטגיית יציאה, בראיות מצולמות שעלולות לפגוע בהם.
זה אחד הסימנים המובהקים של ניתוק מוסרי - היכולת להבין את ההשלכות של המעשה רק כשהן נוגעות אליך. הכאב של הקורבן לא נכנס לתודעה, לא מפעיל חמלה או אשמה. הדבר היחיד שמפעיל אותם הוא הסכנה לעצמם.
ובנוסף לכך, יש בשיחה הזו רכיב נוסף שראוי להתעכב עליו - המודעות החדה לכך שהם קטינים. "אבל אנחנו קטינים, עוד כמה זמן יחזיקו אותנו?". זו לא תמימות של ילדים. זו אסטרטגיה. הם יודעים שהמערכת תתייחס אליהם בכפפות של משי, והם בונים על זה. הקטינות שלהם הפכה למשאב. זה כבר לא איבוד שליטה. זה איבוד האנושיות. ובחברה שלא רואה את ההבדל, הרצח הבא הוא רק שאלה של זמן.
התרעות פיקוד העורף