דווקא בתקופה שבה ישראל ניצבת תחת מתקפה מדינית, תקשורתית וציבורית כמעט בכל במה בינלאומית, הצליחה הנציגות הישראלית לרגש מיליוני אנשים ברחבי העולם. עוד הוכחה לכך שאנו מדינה זעירה עם קול גדול, ולעיתים גם הד עצום לכל מעשה שלנו בארץ ובעולם.
אחרי עשורים שבהם התרוצצתי בין לשכות מנהיגים, מסדרונות, פרלמנטים ובמות בינלאומיות, למדתי היטב עד כמה ישראל מעוררת סקרנות, עניין ותשומת לב. לא פעם גם הערכה אמיתית. אך בשנים האחרונות נוספו לכך עוינות, דעות קדומות ולעיתים תחושת חרם הולכת וגוברת. דווקא משום כך, ההישג הזה חשוב הרבה מעבר לעולם המוזיקה. הוא מוכיח שאנשים עדיין מסוגלים להתחבר לישראל כשהם פוגשים כישרון, אנושיות, נחישות וחיוך.
לא רק פוליטיקאים ודיפלומטים מקצועיים, חשובים ככל שיהיו - אלא גם מדענים פורצי דרך, אנשי רוח וחזון, רופאים, יזמים, סופרים, אומנים, זמרים וכוכבי רשת. יש לנו שפע אדיר של אנשים מעוררי השראה, נשים וגברים מוכשרים שמסוגלים להציג לעולם את פניה היפות, החדשניות והאנושיות של ישראל.
צריך להתייחס לכך כאל משימה לאומית של ממש. לרתום את הטובים ביותר שלנו ולשלוח אותם לכל במה אפשרית - אוניברסיטאות, כנסים, פסטיבלים, מרכזי חדשנות ורשתות חברתיות. כמובן שלא במקום מדיניות נכונה ולא כתחליף לדיפלומטיה מקצועית - אלא ככוח משלים שיכול לרכך התנגדויות, לפתוח דלתות ולגעת בלבבות, בעת שאף אחד כמעט לא רוצה לפגוש נציג רשמי מישראל.
במקביל, חובה להמשיך ולהאיר את המציאות הישראלית כפי שהיא באמת: ילדים שלא ישנים בלילות, יישובים מותקפים, משפחות שחיות תחת איום מתמיד, ומדינה שלמה שמנסה להגן על עצמה במציאות שכמעט ואינה זוכה להקשבה בעולם.
נבחרינו מסתכלים כל הזמן רק פנימה, וכעת בתקופת בחירות הם עושים זאת ביתר שאת. הזמן פועל נגדנו. בכל יום אנחנו מאבדים עוד בני ברית, נדחקים ממוסדות בינלאומיים ולעיתים אף מתרחקים מחלקים מיהדות התפוצות. השאלה הגדולה היא מי ירים את הכפפה, יבין את בהילות השעה ויהפוך את המאבק על דמותה של ישראל בעולם למשימה לאומית דחופה באמת.
התרעות פיקוד העורף