לצד הרצון הראוי להילחם בשחיתות, יש להדגיש כי אין מקום אחד על פני כדור הארץ שבו קיימת הלכה משפטית דומה לזו של ישראל. החריגות של ישראל מצריכה עיון מדוקדק באופן שבו התפתחה הלכה כה יוצאת דופן והיא מלמדת את היוהרה הבלתי נתפשת של היוריסטוקרטיה הישראלית.
לימים, כשנשאל ברק מדוע הפנה לדוח אגרנט שקובע בדיוק להפך (הדוח קובע, בשורה התחתונה, שהממשלה יכולה לסטות מהנחיות היועמ"ש מטעמים שיירשמו), השיב ברק בצורה היהירה והאופיינית לו: כך אגרנט היה צריך לומר.
גוף שלקח כוח באופן שאין לו תקדים בעולם אף פעם לא יוותר על הכוח שלו. אנחנו חיים בעידן של חילופי הגמוניות, והשליטה על מינויים היא מפתח בהבטחת השליטה של ההגמוניה הישנה על מוקדי הכוח במדינה. וזה לא רק בנוגע לשרים; זה הורחב בשלוש השנים האחרונות לכל מוקדי הכוח האפשריים - מהשב"כ והמוסד ועד לנציבות שירות המדינה.
מוסד החסינות נולד בבריטניה של המאה ה-17 בעקבות "המהפכה המהוללת" כדרך להגן על חברי הפרלמנט מפני המלך, ששלט על התביעה הכללית ועשה בכוח זה שימוש כדי לרדוף פוליטית את מתנגדיו. אבל מכיוון שהחל מינואר 2024 ישראל איננה דמוקרטיה אלא יוריסטוקרטיה - כלומר שיטת משטר שבה הריבון הוא השופט ולא נבחרי הציבור - נבחרי הציבור צריכים לקבל הגנה יתרה מפני מערכת תביעה שמשרתת, באופן הברור ביותר, צד אחד של המפה הפוליטית, אותו צד שפועל כדי לשמר את הכוח המופרז שאותה מערכת לקחה לעצמה.