30 שנה שישראל מתעוררת לצלילי בריטון מוכר, מלוטש, כמעט מהפנט. שלושה עשורים שבנימין נתניהו הוא לא רק דייר ברחוב עזה או בבלפור, אלא הדייר הראשי בתודעה הלאומית. ראש ממשלה שבנה את המדינה בדמותו, פירק אותה מהיסוד והרכיב אותה מחדש. עידן נתניהו הוא פרק זמן כה ממושך, שקו התפר בינו לבין המדינה היטשטש עד כדי כך שלפעמים קשה לדעת היכן נגמר המנהיג והיכן מתחילה ישראל המדממת, המריעה, המבולבלת.
לשם נותן משקל סגולי לתרבות האמריקאית כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלותו של נתניהו לאורך השנים. כך למשל, לשם טוען שקמפיין אמריקאי הוא פרסונלי, מתמקד יותר באנשים, פחות ברעיונות ושנתניהו אימץ את השיטה. "מאז שנתניהו חזר מארצות הברית והקשיב לארתור פינקלשטיין", הוא אומר, "בישראל משווקים רק את האנשים ופחות את האידיאולוגיה שלהם".
מורשת נתניהו היא לא שורה של החלטות ממשלה, אלא ארכיטקטורה רגשית של עם מול מנהיג. בראייה לאחור, לא מדובר רק ב"מר ביטחון" או ב"מר כלכלה", אלא במהנדס שתכנן את ישראל החדשה על כל יופייה ופגמיה. 30 שנות נתניהו הן לא עוד פרק בספרי ההיסטוריה, הן הספר כולו. אפשר לאהוב אותו, אפשר להירתע ממנו, אבל אי אפשר לדמיין את ישראל בלעדיו. לשם סבור שמצב כה מתמשך של שלטון נתניהו לא בהכרח עושה טוב לתפיסת המציאות שלו.
השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחריו. האם נתניהו בנה דור המשך אידיאולוגי, או שהליכוד יגלה שנותר ללא תשתית. "יש עדיין בייס די חזק", אומר לשם, "אבל לא כמפלגת שלטון. בגלל שנתניהו הצליח גם לנצח וגם לחסל את כל היריבים שלו מבפנים, אין כרגע שום דמות שמסוגלת לייצר את התחושה שמישהו יכול להיות ראש הממשלה במקומו".
התרעות פיקוד העורף