נתניהו נחשף במערומיו - הבטחות לחוד מציאות לחוד
התמונות הללו אינן רק ארכיון; הן כתב אישום ציבורי. כי בסוף, פוליטיקה נמדדת לא בסיסמאות, אלא בתוצאות. והפער בין ההבטחות למציאות מעולם לא היה אכזרי יותר.
שיטת תפירת התיקים של נתניהו
יחד עם זאת, חשוב לומר ביושר: מעבר לציטוט הזה, לא הוצגו בתחקיר ראיות קונקרטיות, לא ניתנו דוגמאות ספציפיות, ולא נאמר נגד מי לכאורה "נתפרו תיקים". ועדיין, עצם העובדה שיועץ בכיר לשעבר מתבטא כך, אומרת הרבה על תרבות פוליטית שלמה שנבנתה סביב פחד, כוח ושליטה.
מינוי מקרובים - ניקול ראידמן ופגיעה בקשרי החוץ של מדינת ישראל
הסיפור הזה מתחיל בקיץ 2023. ישראל בעיצומה של אחת התקופות המסוכנות והנפיצות בתולדותיה: המהפכה המשפטית קורעת את הרחובות, מערכת הביטחון מתריעה מפני פגיעה בכשירות הצבא, טייסים ואנשי מילואים מזהירים ממשבר חסר תקדים, וחמאס הולך ומתחזק בעזה ונערך לבטח השבעה באוקטובר. זה הרקע.
ובתוך כל הכאוס הזה, כך לפי התחקיר, לשכת ראש הממשלה עסקה במלוא המרץ בדבר החשוב מכל, מינוי של ניקול ראידמן לקונסולית הכבוד של אלבניה בישראל.
תחילה המינוי אושר. ראידמן כבר חגגה אותו בפומבי, פרסמה ברשתות, וטקס ההכתרה כמעט יצא לדרך. ואז, ברגע האחרון, הכול קרס. לפי הכתבה, האמריקאים העבירו מסר ברור לראש ממשלת אלבניה אדי רמה שלא לאשר את המינוי, ככל הנראה בשל קשריו של הגרוש של ראידמן, האוליגרך מיכאל צ'רנוי. ופה הסיפור הופך ממביך למסוכן.
ואז הגיעו גם הודעות האימה מטופז לוק. לפי ההקלטות שנחשפו, שגריר אלבניה בישראל קיבל הודעות נאצה ישירות לנייד האישי שלו מדוברו של נתניהו, טופז לוק רק כי סירב להתיישר עם נתניהו . קשה להאמין שככה מתנהלת דיפלומטיה של מדינה. לא שיח בין ממשלות, אלא לחצים, עלבונות וגידופים סביב מינוי של מקורבת עד פגיעה ממשית בקשרי החוץ של מדינת ישראל.
ופה כבר עולה השאלה שאי אפשר להתעלם ממנה: למה זה היה כל כך חשוב? למה ראש ממשלת ישראל, בזמן שהמדינה בוערת מבפנים ומבחוץ, משקיע כל כך הרבה אנרגיה במינוי של חברה אישית שלו ושל רעייתו? האם מדובר רק בחברות? רק ברצון "לפנק מקורבת"? או שיש כאן דפוס עמוק יותר, כזה שמזכיר לכאורה, לציבור בדיוק את הפרשיות הפליליות שמתנהלות נגד נתניהו בשנים האחרונות , טובות הנאה, קשרי הון־שלטון, יחסי קרבה שמטשטשים גבולות בין אינטרס ציבורי לפרטי?
הרי זה לא אירוע בודד. נתניהו הפך לאורך השנים לאמן של מינויים אישיים, של נאמנות לפני מקצועיות, של פוליטיקה שמבוססת על "מי מקורב למי". ובמובן הזה, הסיפור של ניקול ראידמן הוא כמעט סמלי. הוא אולי קיצוני , בוטה , אבל הוא לא חריג בנוף הפוליטי שנבנה כאן.
והאמת? אני אפילו לא מופתעת מהמינוי הזה. מספיק להסתכל על הממשלה ועל האנשים שמנהלים אותה כדי להבין שניקול ראידמן עוד נחשבת "הרע במיעוטו". במדינה שבה שרים חסרי כישורים , עם תיקים פליליים, מתבטאים בלי אחריות, מקורבים מקבלים כוח חסר פרופורציות, והגבול בין אינטרס אישי לאינטרס לאומי מיטשטש , מינוי של אושיית רשת לקונסולית כבוד כבר כמעט לא מצליח לזעזע.
בני גנץ - הסיפור הטראגי והאישי נחשף
ואז הגיע החלק השני של הפרק , והטון השתנה לחלוטין. ממרחב הציניות, הכוח והעסקנות הפוליטית, עברנו לסיפור אנושי קורע לב של יו"ר מפלגת כחול לבן, בני גנץ ורעייתו רויטל, שחלתה באלצהיימר בגיל צעיר. זה היה רגע נדיר שבו הפוליטיקה הפסיקה להיות משחק אסטרטגי והפכה לסיפור על משפחה, כאב וחוסר אונים.
אחד הרגעים החזקים בראיון היה כשגנץ דיבר על האנשים שעזבו אותו פוליטית, בהם חילי טרופר ומקורבים נוספים. הוא סירב לקרוא לזה בגידה. במקום זה אמר שהם "יורקים לבאר שממנה שתו". ואז הסביר למה הוא ממשיך למרות הסקרים הנמוכים, למרות שהוא לא עובר את אחוז החסימה, למרות שהמחנה הפוליטי שלו התפורר סביבו.
הוא דיבר שוב בשפה הצבאית שמלווה אותו כל חייו: כשהמפקד מסתער, כולם צריכים להסתער אחריו. מבחינתו, הוא עדיין אותו רמטכ"ל שמוביל כוח קדימה גם תחת אש. רק שמפקד צריך חיילים מאחוריו כמו בפוליטיקה. וגנץ, לפחות כרגע, רץ לבד. אולי זאת גם הטרגדיה הפוליטית שלו: אדם שממשיך להסתער קדימה מתוך תחושת שליחות, בזמן שהכוח שאמור היה להסתער איתו כבר מזמן התפזר.
ובתוך כל זה אי אפשר לשכוח גם את אחת התקופות המכוערות ביותר בפוליטיקה הישראלית , הקמפיין סביב הפריצה לטלפון של גנץ. בזמן שהתמודד מול נתניהו פוליטית, הופצו נגדו רמיזות ושמועות כאילו איראן מחזיקה "חומרים אינטימיים" עליו ולכן הוא סחיט. בפועל, שום תיעוד כזה מעולם לא נחשף, ושום הוכחה לא הוצגה.
אבל המכונה עבדה. המסרים חלחלו. הרעל הופץ. והכול בזמן שגנץ מתמודד בבית עם אשתו החולה באלצהיימר, עם משפחה שמתפרקת בשקט הרחק מהמצלמות. זאת אולי הרשעות הכי מזוקקת של הפוליטיקה הישראלית: לקחת אדם שנמצא ברגע אישי קשה, ולהפוך גם את זה לכלי נשק פוליטי.
והאירוניה? אותו גנץ שספג מנתניהו ומהלשכה שלו מתקפות אישיות אכזריות, היה גם זה שפעמיים הציל אותו פוליטית , פעם אחת בממשלת הקורונה, ופעם שנייה אחרי 7 באוקטובר. לכן קשה שלא לתהות אם גנץ באמת "סגר חשבון" עם נתניהו אי פעם, או שאולי דווקא האמונה שלו בממלכתיות גרמה לו שוב ושוב למחול למי שפגע בו הכי עמוק.
אפשר לבקר את גנץ פוליטית, ויש הרבה על מה. האיש שזכה ב־34 מנדטים והוצג כתקווה הגדולה של מחנה השינוי, התרסק פוליטית בעיקר בגלל שתי החלטות: לחבור לנתניהו בקורונה ואז שוב להציל אותו אחרי 7 באוקטובר.
מצביעים רבים הרגישו נבגדים. זאת הסיבה האמיתית לנפילה שלו, וזו גם השאלה היחידה הייתה חסרה מאוד בראיון של ספי עובדיה אמש. האם בני גנץ מבין למה הוא איבד את מצביעיו, הייתי סקרנית לשמוע את תשובתו , אך השאלה הזו לא הייתה קיימת בראיון.
אבל במקביל, אי אפשר שלא להרגיש חמלה. במשך שש שנים גנץ שמר על פרטיותה וכבודה של אשתו, בזמן שהתמודד עם דעיכה אכזרית של האדם הקרוב לו ביותר. בעולם פוליטי שמתגמל רעש, הדלפות וציניות, יש משהו כמעט חריג באדם ששמר סוד אישי כל כך קשה מחוץ לכותרות.
וכמובן, תיכף יופיעו המבקרים שיטענו שהוא חושף את הסיפור רגע לפני בחירות כדי לגרוף אמפתיה וקולות כדי לעבור את אחוז החסימה. יכול להיות. זו לא בושה, ואין בזה כל פסול. פוליטיקאים משתמשים בסיפורים האישיים שלהם מאז ומתמיד. גם נתניהו עצמו בנה חלק משמעותי מהמיתוס הציבורי שלו סביב סיפור נפילתו של אחיו הגיבור, יוני נתניהו. לכל פוליטיקאי יש סיפור שמגדיר אותו. לגנץ יש עכשיו את שלו.
ובסוף, אולי זה היה הכוח האמיתי של פרק הסיום הזה. מצד אחד , לשכה פוליטית שנראית שקועה במינוי מקורבים, תפירת תיקים, תככים וספינים, עד כדי סיכון יחסים דיפלומטיים בשביל מינוי אישי. מצד שני, אדם שמנסה להחזיק משפחה מתפוררת תוך כדי מלחמות פוליטיות בלתי פוסקות.
שני סיפורים שונים לחלוטין, אבל שניהם מספרים משהו עמוק על ישראל של 2026: מדינה שבה הגבול בין אישי לפוליטי, בין כוח לכאב, בין שלטון לאנושיות , כמעט נעלם לחלוטין.
התרעות פיקוד העורף