בשנה האחרונה הצליח מחנה נתניהו לצמצם את תיקי האלפים לשתי מילים: "באגס באני", ובמקרה הפחות מוצלח - "סיגרים ושמפניות". מי שלא עקב מקרוב אחרי החומרים השתכנע שמדובר ברדיפה אבסורדית סביב בובה מצוירת וכמה קופסאות סיגרים ובקבוקים ורודים.
אלא ש"זמן אמת" עשה את מה שהיה צריך להיעשות מזמן: להזכיר שבובת באגס באני כלל אינה מופיעה בכתבי האישום; להזכיר ששווי המתנות בתיק 1000 אינו כמה בקבוקי שמפניה אקראיים אלא מאות אלפי שקלים; להזכיר שהסיפור המרכזי אינו מתנות אלא החשד לקבלת שוחד/הנאה תמורת טובות הנאה; להזכיר שתיק 4000 עוסק בקשר שבין כוח שלטוני לבין הטבות רגולטוריות ובקשות להתערבות בסיקור תקשורתי. פתאום, כשמציגים את העובדות ברצף אחד, קשה להבין איך הצליחו להפוך את המשפט הזה לבדיחה.
אבל החלק המשכנע ביותר בפרק היה דווקא הנתונים היבשים. בזמן שתומכי נתניהו ממשיכים לטעון שראש הממשלה נאלץ להתייצב למשפט בלתי נגמר תוך כדי ניהול מלחמה ומדינה, הציגר התחקיר מספרים שמספרים סיפור אחר: בזמן חקירת ההגנה, רק 41% מימי העדות שתוכננו התקיימו במלואם. בזמן חקירת התביעה, רק 24% מימי העדות שתוכננו התקיימו במלואם. במילים אחרות, דווקא כאשר הגיע השלב שבו נדרש להתמודד עם שאלות קשות מצד התביעה, היקף הביטולים והדחיות בלט במיוחד.
ככל שהתקדם הפרק, התחוור שלא מדובר רק במשפט פלילי של אדם אחד. מדובר במאבק רחב בהרבה על עצם הלגיטימיות של מוסדות המדינה. "זמן אמת" חשף את מה שנראה כמערכת שלמה של קמפיינים, לחצים, מסרים, מתווכים ופעילים שמקדישים את מרצם למטרה אחת: להביא לסיום המשפט לפני הכרעה. זהו לא רק מאבק על חפותו של נתניהו, אלא מאבק על עצם אמון הציבור במערכת המשפט, בפרקליטות, במשטרה ובשומרי הסף.
במשך שנים נבנה כאן קמפיין מתוחכם שהצליח לשכנע חלקים גדולים מהציבור שאין תיק, שאין ראיות, שאין משפט. פעם זו בובת באגס באני, פעם אלה הסיגרים והשמפניות, פעם "תפירת תיקים" ופעם "רדיפה פוליטית". וככל שהסיסמאות חזרו על עצמן, כך התרחק הדיון מהעובדות.
אחרי צפייה בתחקיר המעולה של אבי עמית, קשה שלא להתרשם מעוצמת התמונה שנחשפה. זו אינה תמונת מצב של תיק פלילי בלבד, אלא של עולם שלם שנבנה סביבו, שמתנהל ממש כמו ארגון פשע. עולם שבו חוקרים מוצאים את עצמם מותקפים, שבו נבנים קמפיינים נגד תובעים ושופטים, שבו נשלחים חוקרים פרטיים נגד התובעת, שבו מופעלים לחצים מאחורי הקלעים, ושבו מסרים פוליטיים הופכים עבור רבים לאמת חלופית. זו הייתה אולי התובנה המדאיגה ביותר של הערב: לא רק הפחד מהרשעה, אלא הנכונות לערער את אמון הציבור במערכת המשפט כדי למנוע אותה.
לרגעים הסרט היה אפילו מייאש. הוא המחיש עד כמה עמוק חדרו מסרי הפייק ועד כמה רחוק מוכנים חלק מהשחקנים במערכת ללכת כדי לערער את יסודות ההליך המשפטי. ובכל זאת, למרות התחושה הקשה שהותיר הפרק, אסור להרים ידיים.
דווקא משום שהמשפט הזה הפך לסמל במאבק על אופייה של המדינה, חשוב להמשיך ולתמוך במערכת המשפט, בשלטון החוק ובעצמאותם של מוסדות האכיפה. אפשר לבקר אותם, אפשר לחלוק עליהם, אפשר אפילו לחשוב שטעו. אבל אי אפשר לפרק אותם רק משום שהתוצאה עלולה להיות לא נוחה לאדם החזק ביותר במדינה.
מי שצפה אמש ב"זמן אמת" ראה תחקיר שלא הציג אקדח מעשן אחד, אלא עשרות חתיכות של פאזל שהתחברו לתמונה מטלטלת ומטרידה במיוחד. התמונה הזו אינה חייבת להוביל למסקנה אחת, אבל היא בהחלט מחייבת את הציבור לשאול שאלות. כי אם יש מסקנה אחת שעולה מהפרק הזה, היא שהמאבק האמיתי כבר מזמן אינו רק על גורלו המשפטי של נתניהו - הוא על גורלה של מערכת המשפט עצמה.
ואני עדיין מאמינה שבסופו של דבר שלטון החוק ינצח. לא משום שהדרך פשוטה, אלא משום שאין לנו דרך אחרת. אם מדינת ישראל רוצה להישאר מדינת חוק, אסור לה להיכנע לקמפיינים, לספינים ולניסיונות לערער את אמון הציבור במוסדותיה. דווקא עכשיו, כשהלחצים גוברים והקולות המנסים להחליש את המערכת מתעצמים, חשוב לעמוד לצדה. כי ביום שבו נפסיק להאמין בשלטון החוק, לא יישאר מי שיגן עליו. וגם לא עלינו.
התרעות פיקוד העורף