מכאן עולות שאלות עמוקות לגבי מושג ה"שיעיות הפוליטית" כיום: האם השיעיות עדיין נושאת את פרויקט ההגנה על האדם והעשוק? או שמא הזיקה האידיאולוגית והפוליטית למשטר האיראני שינתה את מהות הרעיון והפכה אותו לכלי בפרויקט אזורי הגדול מלבנון? מהתנגדות לשותפות בשחיתות המפגש עוסק בשינוי שעבר חזבאללה מאז כניסתו לשלטון, וכיצד הפך – לפי תיאורו של קמיחה – מתנועת התנגדות שהניפה סיסמאות של צדק ומאבק בקיפוח, לשותף מרכזי במערכת חלוקת המשאבים והשחיתות.
שינוי זה לוּוה בסדיקת תדמית "הטוהר המהפכני" בתוך הסביבה התומכת בו. כמו כן, הדיון דן בסוגיית הנשק, ובשאלה המסוכנת ביותר המציגה את עצמה לאחר המלחמה: האם הנשק הפך למטרה בפני עצמה? האם לבנון איבדה את הדרום כדי להגן על הנשק, במקום שהנשק יהיה אמצעי להגנת הדרום?
המפגש מתעכב על מה שקמיחה מגדיר כשליטה גוברת והולכת של "משמרות המהפכה" האיראניים על ההחלטות הפוליטיות והצבאיות של חיזבאללה, והשפעת הדבר על קבלת ההחלטות הפנים-לבנונית ועל גורל העדה השיעית – המוצאת את עצמה כיום בין נאמנות אידיאולוגית לבין המחיר של עימות פתוח.
הפן האנושי: זעקתו של עקור
עימאד קמיחה חושף במרירות את אובדן ביתו שנהרס בעיירה כפר סיר. הוא מדבר מתוך כאבו של עקור שאיבד את הכל, ויוצא בזעקה קשה: "על איזה כבוד אתם מדברים? אנחנו חיים בהשפלה ואף אחד לא מתעניין בנו".
דברים אלו פותחים פתח לדיון על סבלם של תושבי הדרום, ועל גודל הפער בין השיח הפוליטי לבין המציאות האנושית של האנשים ששילמו לבדם את מחיר המלחמה, העקירה והאובדן.