השאלות הקשות
לדבריו, ההסכם המסתמן מזכיר את הסכמי הלסינקי משנת 1975, שבהם המערב הכיר למעשה בשליטה הסובייטית במזרח אירופה. במקרה הנוכחי, נראה כי וושינגטון בוחרת במדיניות של פיוס וקניית זמן מול טהרן. ההנחה האמריקנית היא ששינוי פנימי באיראן יוביל לבסוף לשלום רחב יותר, אך עמדה זו נתקלת בספקנות. המשטר האיראני מבוסס היטב, ותקווה לשינוי מהיר עלולה להתברר כאשלייתית ולהותיר את המזרח התיכון עם מיליציות חמושות שזכו להכרה בינלאומית דה-פקטו.
בינתיים בישראל
מבחינת ישראל, הסוגיה המרכזית היא תוכן ההסכם הסופי - אם וכאשר ייחתם, והסכם ביניים אינו בהכרח התרחיש הגרוע ביותר. בעבר אף רווחה ההערכה שעדיף מצב ביניים ממושך על פני הסכם קבע בעייתי. כעת נוספו למשוואה מרכיבים חדשים, ובראשם האפשרות שאיראן תקבל הזרמת כספים משמעותית עוד לפני שתידרש לקבל החלטות קשות בתחום הגרעין.
בישראל מעריכים כי טהרן צפויה לקבל סכומי כסף ניכרים, לאו דווקא מארצות הברית עצמה, אלא באמצעות הסדרים אזוריים שבהם מעורבות מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות, ואולי גם קטאר. בירושלים עדיין מנסים להבין מהו היקף הכספים, אילו רכיבים הם כספים נזילים ואילו חלק מהסדרים רחבים יותר הקשורים לנפט האיראני. "כסף הוא חמצן", אומרים גורמים בישראל. "אם איראן מקבלת חמצן כלכלי, צריך לשאול מה היא נותנת בתמורה".
התרעות פיקוד העורף