ישראל משלמת עכשיו את מחיר הסיבוב מול איראן, שאליו גררה את טראמפ. מי שהבטיח ניצחון מוחלט, מי שהסביר שהמשטר ייפול, מי שחשב שמדובר בטיול אחר צהריים קליל שבו העליונות הצבאית, האווירית והמבצעית של התשלובת הישראלית־אמריקאית על פני איראן תביא לתוצאה מוחצת ומוחלטת, אוסף עכשיו את שברי ההיבריס שלו ומקווה לשרוד.
לנתניהו ותומכיו יש רק תשובה אחת לפיאסקו: "מה אתם מציעים?", הם שואלים. כאילו זה רלוונטי. נתניהו הציע אין ספור הצעות כשהיה יו"ר אופוזיציה, לפני הכהונה הראשונה, אחריה, במשך העשור שבו לא היה ראש ממשלה (1999 עד 2009) - אף אחת מההצעות שלו לא החזיקה מים. הייתה לו ביקורת על ראשי הממשלה, בחלק מהמקרים היא הייתה מוצדקת. מי שאחראי כאן על המהלכים, על המלחמות ועל התוצאות הוא ראש הממשלה.
למרבה הצער, לראש הממשלה שלנו אין שום אחריות על הדברים כשהם משתבשים. הוא הראשון לקבל אחריות על הניצחונות ועל ההצלחות והאחרון להופיע כשיש מפלות והפסדים. הוא לא קיבל אחריות על 7 באוקטובר, ועכשיו, כשצריך לקבל אחריות על השורה התחתונה של קרוב לשלוש שנות מלחמה, הוא שואל "מה אתם מציעים?". אנחנו מציעים, מר נתניהו, שתיקח סוף־סוף אחריות על משהו. למה? כי זו אחריותך.
העובדה שנשיא ארה"ב דורש מאיתנו להפסיק לתקוף בלבנון כדי לאפשר לו לחתום על הסכם שבהשוואה אליו ההסכם של אובמה היה מושלם היא קשה לעיכול. העובדה שממעמד של מחזיקי המפתחות לבית הלבן הגענו עכשיו למעמד של מושלכי כל המדרגות מהבית הלבן היא בעיקר מדאיגה.
קשה לתת עכשיו עצות מועילות. המצב קשה באמת. המבוי סתום, המלכוד ממולכד. גרירתו של טראמפ להרפתקה מייצרת עכשיו ריבאונד, ריאקציה טראמפיסטית זועמת שקשה לראות איך נמלטים ממנה. צריך לערבב את הקלפים ולחלק אותם מחדש. צריך לנסות לבנות מחדש את הברית עם ארה"ב. צריך לשקם את תדמיתה הבינלאומית של ישראל ואת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, שנתניהו הרס במו ידיו וביסודיות לא אופיינית. צריך להגדיר מחדש את הקווים האדומים של הביטחון הלאומי הישראלי, להביא לפיוס בין חלקי החברה השונים, וכן לגייס את החרדים. נגמרו הפריבילגיות. זה כבר לא מותרות, זה צורך קיומי.
וצריך להתפלל ולקוות שנתניהו, בייאושו, לא ייגרר למעשים מטורפים באמת בואכה הבחירות. אם היה רוצה להיטיב עם המדינה הזו, עם העם הזה, בסוג של חסד אחרון, היה מודיע על פרישה ומניח לנו לנסות לשקם את ההריסות שהותיר אחריו.
התרעות פיקוד העורף