זו לא רטוריקה מחושבת. רטוריקה מחושבת הייתה אומרת "כולנו היינו בסכנה, ויחד פעלנו". המבנה הלא מודע הוא שחשף את מה שהמודע לא היה מרשה לעצמו לומר במפורש: אני לא חלק מהעם הזה. אני מעליו. אני מגינו. בפסיכולוגיה של מנהיגות נרקיסיסטית ההפרדה הזו בין המנהיג לציבור היא דפוס מוכר: הציבור הוא עדר שצריך להינצל, והמנהיג הוא הרועה. ורועה לא אומר "כולנו פחדנו". רועה רואה, פועל, מציל.
מנהיג יכול לומר: פגענו ביכולות, הרחקנו סכנה, השגנו הישג אסטרטגי, קנינו זמן. אבל "כולכם הייתם בסכנת מוות המוני" הוא כבר לא ניסוח של הישג ביטחוני - זו שפה אפוקליפטית, שמכניסה את הציבור בבת אחת לתרחיש של השמדה, ואז ממקמת את הדובר כמי שמנע אותה.
המשפט הזה לא נשמע רק כמו ניסיון להסביר את המבצע - הוא נשמע כמו ניסיון להציל את הסיפור.
כדי להבין את זה, צריך להתרחק רגע מהאירוע עצמו ולחשוב על המקום שנתניהו נמצא בו עכשיו. במשך עשרות שנים הוא בנה את הזהות הפוליטית שלו סביב דמות אחת: המנהיג שרואה את איראן לפני כולם, האיש שמתריע כשהעולם לא מקשיב, זה שמבין את הסכנה הקיומית, יודע לדבר עם האמריקנים, יודע לעמוד מול הלחצים, יודע לראות את מה שאחרים לא מבינים בזמן.
זו לא הייתה רק מדיניות - זו הייתה המיתולוגיה האישית שלו.
ועכשיו המיתולוגיה הזו נמצאת תחת איום. לא רק בגלל איראן, אלא בגלל הכול ביחד: הפילוג בעם, המשפט שלו, 7 באוקטובר, היחסים המורכבים עם ארה"ב, הביקורת מבית, והתחושה שמה שהוצג כהסרת איום קיומי הסתיים במציאות הרבה יותר מורכבת - עם הסכם אמריקני־איראני ועם שאלות פתוחות על מה באמת הושג.
כשאדם מרגיש שהסיפור שלו עומד להישמט מידיו, מתרחש תהליך נפשי מוכר: הוא לא מנסה עוד לשכנע - הוא מנסה לאלץ. השפה עולה מדרגה, המסגרת מתרחבת, הטיעון נהיה קיצוני יותר לא כי הראיות דורשות זאת, אלא כי האדם מרגיש שרק מסגרת קיצונית תוכל להכיל ולנטרל את מה שמאיים עליו מבחוץ.
כשנתניהו מסתכל על הסיפור השלם, הוא מבין שהכתמים האלה לא הערות שוליים - הם עלולים להיכנס ישר אל המורשת שלו ולערער את מה שהוא עמל לבנות כל חייו: דמות המנהיג ההיסטורי, השומר, זה שזיהה את האיום הקיומי והציל את ישראל.
ולכן המשפט "כולכם הייתם בסכנת מוות המוני" כל כך משמעותי. הוא לא רק אומר: פעלנו נכון. הוא אומר משהו הרבה יותר עמוק והרבה יותר טעון: בלעדיי הייתם מתים.
זו כבר לא שפה של מדיניות - זו שפה של חרדה: חרדה שהציבור לא יבין, חרדה שההיסטוריה לא תסלח, חרדה שהסיפור שיישאר ממנו לא יהיה סיפור ההצלה, אלא סיפור של קרע, משפט, מלחמה, החמצה, תלות והבטחות שלא התממשו במלואן.
כשאדם מציב את עצמו כמציל מ"מוות המוני", הוא לא רק מבקש הכרת תודה - הוא מנסה לשנות את כללי המשחק. ברגע שהמסגרת היא הצלה מאסונות, כל ביקורת לגיטימית על יעדים, מחיר או פער בין הצהרות למציאות נשמעת אחרת: פחות כמו שאלה ראויה, יותר כמו כפיות טובה של מי שאינו מבין ממה הצילו אותו.
דווקא העוצמה של המשפט חושפת את הבהלה. אדם שבטוח בהישג שלו לא צריך לקחת אותנו עד "מוות המוני" - הוא יכול להציג תוצאות, להסביר יעדים, להראות מה הושג ומה עוד נדרש. אבל כשההישג לא מספיק יציב בתוך התודעה הציבורית, השפה נעשית קיצונית יותר - היא כבר לא רק מסבירה, היא מנסה לאלץ אותנו להרגיש.
מנהיגים שנמצאים שנים ארוכות בשלטון מתחילים בשלב מסוים לדבר לא רק אל הציבור, אלא אל ההיסטוריה. הם לא מסבירים מה קרה - הם מנסים להכתיב איך צריך לזכור את מה שקרה. וכאן נתניהו לא דיבר רק על איראן. הוא דיבר על עצמו, על המקום שלו בסיפור הישראלי, על הפחד שהכתם יישאר ועל האפשרות שכל מה שבנה סביב דמות המנהיג ההיסטורי ייחרב.
אל תזכרו את הפילוג. אל תזכרו את המשפט. אל תזכרו את 7 באוקטובר. אל תזכרו את הפערים מול ארה"ב. אל תזכרו את מה שלא הושג. תזכרו דבר אחד: אני הצלתי אתכם.
וזה אולי הדבר הכי אנושי והכי מסוכן בשפה פוליטית. ברגע שמנהיג נלחם לא רק על מדיניות אלא על מורשתו, הוא כבר לא רק מנהל אירוע - הוא מנהל את הזיכרון שלנו.
התרעות פיקוד העורף