זה היה תמיד לב הסיפור שלו. גם ישראלים שלא אהבו את נתניהו, שלא סמכו עליו, או שתיעבו את הפוליטיקה שלו, נטו לעתים להאמין לפחות בטענה אחת: שהוא מבין את אמריקה טוב יותר מכל פוליטיקאי ישראלי אחר. שהוא יודע לדבר עם המערכת האמריקאית. שהוא יודע לנהל נשיאים. שהוא יודע להחזיק את ישראל קרובה למרכז הכוח החשוב בעולם. לא רק למטרת כוח צבאי, אלא גם עבור תחושת כבוד ומעמד של בעלת ברית ריבונית ומשמעותית. ולכן המחזה שנחשף בחודשים האחרונים כה מטלטל.
נשיא ארצות הברית מדבר בפומבי על ראש ממשלת ישראל כאילו היה מנהיג כפוף. טראמפ אינו מסתפק בלחצים פרטיים, כפי שעשו נשיאים אמריקאים בעבר, אלא מתרברב בגלוי בכך שהוא זה שמחליט מה ישראל יכולה או לא יכולה לעשות.
העולם כולו רואה זאת, וביחסים בינלאומיים האופן שבו מדינה נתפסת חשוב כמעט כמו הכוח הצבאי שלה בפועל. ישראל תמיד הייתה תלויה בארצות הברית מבחינה אסטרטגית; זו איננה תגלית חדשה. היא תלויה במערכות נשק אמריקאיות, בחימוש, במטריית ההגנה הדיפלומטית, בשיתוף פעולה מודיעיני ובהרתעה הרחבה יותר שמעניקה הברית עם וושינגטון.
אבל במשך עשרות שנים נשמר לפחות עיקרון בסיסי אחד: נשיאים אמריקאים נמנעו בדרך כלל מלהציג את ישראל בפומבי כמדינת חסות הפועלת לפי הוראותיהם האישיות.
גם כאשר הופעל לחץ, גם כאשר היו עימותים קשים - מאייזנהאואר דרך בוש האב ועד אובמה וביידן - נשמרה לפחות מראית עין של יחסים בין שתי מדינות ריבוניות. דווקא טראמפ, האיש שנתניהו והימין הישראלי הציגו במשך שנים כהוכחה לגאונותו המדינית, שבר את המוסכמה הזאת לחלוטין.
והאירוניה חריפה במיוחד משום שהימין הישראלי הגיב בזעם כמעט היסטרי להתנהלותו הזהירה הרבה יותר של ממשל ביידן במהלך המלחמה בעזה. כאשר ביידן עיכב זמנית משלוחי חימוש סביב סוגיית רפיח ודרש מישראל להציג תוכנית סבירה לגבי האזרחים, החטופים והיום שאחרי, הדבר תואר בישראל כהשפלה לאומית וכהוכחה לכך שהדמוקרטים "אנטי־ישראלים".
אלא שבפועל, החימוש הגיע, ישראל נכנסה לרפיח, והמלחמה נמשכה. ביידן מעולם לא דיבר על ישראל כעל מדינה שמקבלת ממנו רישיון לפעול. טראמפ, לעומת זאת, עושה בדיוק זאת - והמחנה הפוליטי של נתניהו בולע את ההשפלה הזאת בדממה כמעט מוחלטת. אלא שהבעיה איננה רק ההשפלה עצמה, אלא העובדה שהיא מגיעה אחרי מלחמה שתוצאותיה האסטרטגיות נראות יותר ויותר כמו כישלון.
המלחמה מול איראן הוצגה לציבור כהזדמנות היסטורית לשנות את פני המזרח התיכון. דיברו על חיסול האיום הגרעיני, על שבירת הציר האיראני, על קריסת המשטר בטהרן ואפילו על אפשרות של שינוי היסטורי באזור. ובשלב הראשון, צריך להודות, נדמה היה שאכן מתרחש משהו דרמטי. ישראל וארצות הברית הצליחו לפגוע עמוק בלב המערכת האיראנית. בכירים חוסלו. תשתיות נפגעו. לרגע היה נדמה שהמשטר נכנס להלם אמיתי.
אבל מהר מאוד התברר שוב הפער העצום בין הצלחה טקטית לבין הצלחה אסטרטגית. איראן הבינה שהיא אינה חייבת לנצח צבאית כדי לשנות את המציאות. די היה באיום על מצר הורמוז, בשיבוש נתיבי סחר, ברחפנים זולים ובערעור היציבות האזורית כדי להכניס את העולם כולו ללחץ אדיר. מחירי האנרגיה החלו לזנק, מדינות המפרץ נכנסו לפאניקה, וממשלות מערביות החלו ללחוץ במהירות על וושינגטון לעצור את ההסלמה.
בנקודה הזאת התבררה אחת החולשות הבסיסיות של האסטרטגיה האמריקאית והישראלית: הן תכננו היטב עבור שלב הפתיחה הצבאי, אך כמעט שלא הייתה להן תוכנית למה שיקרה לאחר מכן. לא הייתה אסטרטגיה סדורה להפלת המשטר. לא הייתה היערכות רצינית למלחמת התשה כלכלית סביב הורמוז. לא הייתה נכונות מערבית כלשהי לספוג את המחיר הכלכלי של עימות ממושך. והמערב, כפי שקורה שוב ושוב, איבד סבלנות הרבה לפני שהמשטר האיראני איבד אותה.
יתרה מכך, טראמפ הגיע לעימות מול איראן לאחר שכבר שבר במידה רבה את מערכת הבריתות המערבית שהעניקה לארצות הברית במשך עשרות שנים חלק גדול מכוחה הגלובלי. במשך יותר משנה הוא העליב והשפיל את בנות בריתה של אמריקה בנאט"ו, והתייחס לשותפות אסטרטגיות ותיקות כאביזרים פוליטיים עבור הבייס הפופוליסטי שלו.
הדבר פגע אנושות ביכולת להפעיל לחץ בינלאומי אפקטיבי על המשטר באיראן. אין זו הגזמה לומר שחלקים ניכרים מהאליטות האירופיות מתעבות את טראמפ יותר משהן חוששות מהמשטר האיראני עצמו. ממשלות אירופה אמנם לא רצו מלחמה אזורית או איראן גרעינית, אך גם לא מיהרו להציל פוליטית נשיא אמריקאי שרבים מהן ראו כאחראי חלקית להסלמה מלכתחילה - בשל שנים של חד־צדדיות, בריונות וזלזול בבעלות ברית.
לכן התוצאה הסופית נראית כה רחוקה מכל ההבטחות הראשוניות. המשטר האיראני לא קרס. תוכנית הגרעין לא חוסלה. מערך הטילים הבליסטיים נותר על כנו. חיזבאללה לא פורק. החות'ים ממשיכים לאיים על נתיבי השיט. חמאס עדיין קיים. איראן צפויה לקבל הקלות סנקציות משמעותיות שיזרימו מחדש כסף למשטר ולשלוחיו האזוריים.
ישראל, לעומת זאת, נותרת עם הרבה פחות לגיטימציה בינלאומית, עם תלות פוליטית עמוקה יותר בוושינגטון, ועם תדמית של מדינה שמסוגלת אולי להכות חזק - אך מתקשה מאוד לתרגם הישגים צבאיים להסדר מדיני יציב.
מרתיח לחשוב עד כמה אפשר היה אחרת. בדצמבר 2023, לישראל היה חלון הזדמנויות נדיר. אחרי 7 באוקטובר, העולם המערבי הזדעזע באמת. גם מדינות ערביות רבות הבינו שחמאס אינו רק בעיה ישראלית אלא כוח הרסני שמאיים על היציבות האזורית כולה. עזה כבר ספגה מכה קשה מאוד, אלפי פעילי חמאס חוסלו, וחמאס עצמו היה מוחלש משמעותית.
חשוב מכך: ישראל עדיין נהנתה מלגיטימציה בינלאומית רחבה. היא עדיין נתפסה כמדינה שהותקפה באכזריות ומגיבה לטבח נורא, לא כמדינה שנגררת למלחמה אינסופית ללא יעד מדיני ברור, פחות או יותר בגלל יצר נקמה תוך כדי ענישה קולטקטיבית – בלתי חוקית – שהובילה להריגתם של עשרות אלפי חפים מפשע.
באותו שלב ממשל ביידן ניסה לקדם עסקה אזורית עצומה, אולי ההזדמנות האסטרטגית הגדולה ביותר שנפתחה בפני ישראל מזה עשרות שנים. הרעיון היה לבנות מהלך רחב שהיה כולל עסקת חטופים, סיום הדרגתי של המלחמה, נורמליזציה היסטורית עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות, והפעלת לחץ בינלאומי וערבי כבד מאוד לפירוק שלטון חמאס בעזה ולהחלפתו ברשות הפלסטינית - תוך רפורמות משמעותיות ברשות עצמה וסיוע בינלאומי וכלכלי רחב.
זו הייתה יכולה להיות נקודת מפנה היסטורית עבור ישראל. במקום לצאת מהטראומה של 7 באוקטובר מבודדת, מותשת ושנואה בחלקים גדלים של העולם, היא הייתה יכולה לצאת עם ברית אזורית נגד איראן, עם נורמליזציה מול סעודיה, עם חיזוק מעמדה במערב, ועם תהליך שהיה יוצר לפחות תקווה מסוימת למציאות אזורית יציבה יותר.
אבל נתניהו בחר אחרת. הוא בחר להאריך את המלחמה ללא תוכנית מדינית ברורה, בין היתר משום שכל פתרון אזורי כזה היה מחייב אותו להתמודד גם עם שאלת הפלסטינים ועם שותפיו הקיצוניים לקואליציה.
במשך שנים רבות ישראלים סיפרו לעצמם סיפור שלפיו העולם מכבד בעיקר כוח. יש בזה כמובן מידה של אמת. העולם אכן מכבד כוח. אבל העולם מכבד גם תבונה, אחריות, אסטרטגיה ויכולת להציע תקווה כלשהי לעתיד. העולם אינו מכבד קלגסות וטמטום. גם לא העולם הערבי.
כך נראת ישראל של נתניהו: קלגס מטומטם, עם אנגלית מצוחצחת. עוד חזון למועד, אבל קשה לראות כיצד נתניהו יצליח לשכנע מספיק ישראלים שהוא עדיין האיש שמביא להם ביטחון, מעמד או כבוד.
התרעות פיקוד העורף