לדברי כמאל, אנקרה קוראת את האזור כמכלול, דרך מושגים של יציבות, שותפות ופיתוח. במסגרת זו היא מבקשת לבנות ציר יציבות חדש מצפון לדרום, לא באמצעות התרחבות ישירה בלבד, אלא בעיקר דרך יצירת שותפויות מדרום לטורקיה. כמאל מציין כי אנקרה צפויה לפעול בקרוב גם כדי להבהיר ולייצב את מסגרת המשא ומתן מול ה-PKK, שאותו היא רואה כחוליה משלימה בתהליך רחב יותר של ייצוב אזורי ושל קידום שלום פנימי בטורקיה.
לדבריו, הצלחת המגעים עם ה-PKK עשויה להשפיע על היכולת לקדם את התוכניות בעיראק, אך גם כישלון או עיכוב במגעים עשויים להיות מרוככים באמצעות שיתוף פעולה בין אנקרה, בגדד ואירביל.
משבר הורמוז והחיפוש אחר נתיבי אנרגיה חלופיים
לפי כמאל, משבר הורמוז שינה את אופן החשיבה של אנקרה בנוגע למסדרונות אנרגיה אזוריים. הוא מצביע על דברי שר התחבורה והתשתיות של טורקיה, שאמר כי פרויקט "דרך הפיתוח" אינו רק כביש ומסילת רכבת, אלא "מסדרון עצום" הכולל גם קווי אנרגיה ותקשורת. השר הוסיף כי אילו הפרויקט, לצד מסילת חיג'אז המודרנית, היה מושלם כבר היום, העולם לא היה עוסק באותה מידה במצר הורמוז. לדבריו, טורקיה ממתינה כעת להירגעות סביבת הסכסוך באזור, ולאחר מכן בכוונתה להתקדם.
כמאל טוען כי שילוב מתקני האנרגיה בבייג'י ובדורה בפרויקטים הללו עשוי לחזק את ביטחון האנרגיה של עיראק ושל החבל הכורדי, ולהפחית את חשיפתם למשברים אזוריים ולנתיבי מעבר רגישים. כמאל מוסיף כי אפשרויות נוספות, שמתחילות בסעודיה ומתוכננות לעבור דרך ירדן, סוריה ועיראק עד לטורקיה, כבר מופיעות בסדר היום של חברות פרטיות. בכך, לדבריו, אנקרה מנסה לתפור יחד רשת של שותפויות בין כמה בירות אזוריות סביב אנרגיה, מסחר ותשתיות.
החשש מישראל
עם זאת, כמאל מדגיש כי ישראל נותרת בעיני אנקרה אחד המכשולים המרכזיים בפני יישום התוכנית. לטענתו, המדיניות הישראלית, שאותה הוא מתאר כתוקפנית והתרחבותית, עלולה להמשיך לייצר אי-יציבות אזורית ולשבש את התוכניות הטורקיות. לפי כמאל, למרות החשש מההתנהלות הישראלית, אנקרה מעוניינת להרחיב את אסטרטגיית הציר הצפוני-דרומי גם ללבנון, תוך שילוב מדינות אזוריות נוספות כבעלות עניין במהלך. ואולם, לדבריו, עמדת ישראל בחזית הלבנונית ובגבול הסורי הקפיאה את לוח הזמנים ואת הצעדים שתוכננו בביירות ובטריפולי.
כמאל מציין כי במבט ראשון המהלך הטורקי נראה כמו תוכנית פיתוח קלאסית: תשתיות, מסילות רכבת, אנרגיה, נמלים, מסחר ותקשורת. אולם לדבריו, זה בדיוק מה שאנקרה הבטיחה לאזור — ולפי שעה, שכנותיה ובני שיחה האזוריים בוחרים לקבל את המסגרת הזו. בטווח הקצר והבינוני, כותב כמאל, האסטרטגיה הזו עשויה לפתוח פתח לשינוי כלכלי ופוליטי וליצירת בריתות רחבות יותר במזרח התיכון. לדבריו, בניגוד למה שהוא מתאר כהתרחבות ישראלית, ובניגוד לחלק מההנחות הרווחות בניתוחים מערביים, האסטרטגיה הטורקית נשענת על יציבות, שותפות ופיתוח.
כמאל מסכם כי אם ההימור הטורקי יצליח, תפקידה של אנקרה כמתווכת אזורית וכמרכז אנרגיה וסחר עשוי להתחזק משמעותית. במקרה כזה, המזרח התיכון של העשור הבא עשוי להיראות שונה מאוד מזה המוכר כיום.