הלם היא תחושה משתקת. הוא יכול להגיע דרך כמה חושים: הראיה, השמיעה, הריח. הוא משתלט, בייחוד כשלא מוכנים אליו. אותי הוא מנהל כשהוא מתרחש. מכניס להילוך עשיה אוטומטי, כמעט בלתי ניתן לעצירה. יתרון המצב הזה, הוא שאפשר לעשות דברים שבאופן רגיל לא עושים, גם אם הם מסוכנים. וכך נסעתי לתוך האש.
תחילה בליווי אימון אופניים, כשהאש השתוללה מולנו בדמות מסך כבד של רקטות, מסלולי עשן של טילי יירוט, כדורי נשק וקולות נפץ עזים ורבים. היתרון התגלה שוב, כשמולנו הופיעה שיירת מחבלים קטנה, בדרכה לאורים או לצאלים. אפילו פחד על כך שהם עלולים לחשב אותנו כמטרה, לא עלה. כל כך חזק היה ההלם, עד שהוא סגר בתוך כספות פלדה כל רמז לתגובת פחד. אחר כך הן נפתחו, ובעוצמה גדולה מאד.
ה'צריך הזה', הוביל למקומות מאד קשים. לשמיעת סיפורים מזעזעים בתוך הרכב, כשחבורה קטנה של שורדים מדברת על מקרי רצח, אפילו בעינויים, חיתוך איברים, אונס וגם על כך שיש כאלה שנזרקים או מועלים על כלי רכב ונוסעים לכיוון הרצועה. הבכי הוא כבוש. מבויש, כמעט ואינו נשמע, אבל הוא מורגש בנשימות. והעיניים? הן כבויות, נדהמות, מביעות את ההתרחשות שממנה ברחו. כזו שהיא מפלצתית, שאינה מוכרת, שאינה נתפסת.
מקומות אחרים נמצאים בדרכים, שם כלי רכב שנראים כמו אחרי תאונה ורק מבט פנימה או מסביב, מגלה בעזרת כמה גופות מה באמת קרה. וגם בדרכים בין הקהילות המותקפות, שהבתים שלהן נשרפו או נהרסו והידע על מה שקרה בהן, הופך את ההלם לאירוע פנימי מתמשך, מתארך ומשתק.
מקורותיו אינם נגמרים. אפילו היום חלק מהם צצים, בלי להודיע. פתאום באמצע החיים, באמצע הלילה, במפגש מעלה זכרונות, בתמונה או סרטון, בשיחה על מה שהיה ועל איך זה קרה ומה עשינו. מה עשו לנו, למה עשו לנו.
דיון בפרלמנט שישי בבוקר על שאלת האחריות, עלול אף הוא לפתוח את המקורות של אותו הלם. עכשיו זה נראה במבטים של הנשים והאנשים בקהילות. הוא נישא כמו גיבנת שאי אפשר להפטר ממנה.
אי אפשר להגיד עליו 'הלוואי ולא היית'. אז בעמל ומאמץ רב נעשים נסיונות לחיות איתו כי אין ברירה. או אולי יש והיא אינה זמינה. הניסיונות האלה, הופכים להיות החיים החדשים, החיים שאחרי.
התרעות פיקוד העורף