ועדיין, מתחת להצהרות הרשמיות, יש סימנים לכך שמשהו בסיפור הפנימי מתחיל לזוז. לא הייתי ממהרת לומר שנתניהו החליט לא לרוץ. הנפש לא עובדת בצורה כל כך מסודרת. אין בתוכה ישיבת ממשלה קטנה שבה מתקבלת החלטה, נכתב פרוטוקול ומופצת הודעה לתקשורת. בדרך כלל פועלים שם במקביל כוחות מנוגדים: צורך להמשיך, להוכיח, לשלוט ולא לאפשר לאחרים לכתוב את סוף הסיפור, לצד פחד גובר מהרגע שבו ההמשך כבר לא יחזק את הדמות, אלא יחשוף את סדקיה. דווקא בגלל זה, הסתירות אינן רעש ברקע. הן החומר שממנו אפשר להבין את הסיפור.
עבור נתניהו, פרישה היא לא רק עזיבת תפקיד. אחרי כל כך הרבה שנים, התפקיד כבר הפך לחלק מהזהות. יש אנשים שמחזיקים בתפקיד, ויש אנשים שהתפקיד מחזיק עבורם את המבנה העצמי. במקרה כזה, יציאה מהמערכת אינה נחווית רק כהחלטה פוליטית או כעניין טקטי. היא יכולה להיחוות כאיום על העצמי. לכן השאלה המעניינת היא לא אם נתניהו רוצה לרוץ או לא. השאלה היא אם הוא כבר מתחיל, גם בלי לומר זאת בקול, לחפש את הסיפור שיאפשר לו לא לרוץ בלי להיראות כמי שברח, נדחק או הובס, אלא כמי שבחר בעיתוי הנכון מבחינתו.
במובן הזה, המאבק שמתגלגל בשבועות האחרונים בליכוד סביב הפריימריז והשריונים הוא מעניין במיוחד. לכאורה, זה נראה כמו מהלך קלאסי של נתניהו: עוד ניסיון להגדיל שליטה, לצמצם אי-ודאות, לוודא שהרשימה שתעמוד מאחוריו תהיה רשימה נאמנה ככל האפשר. אבל אפשר לקרוא את אותו מהלך גם מזווית אחרת. לפעמים אנחנו מייצרים לעצמנו קרבות שאנחנו יודעים שיהיה קשה מאוד לנצח בהם, כדי שאם נצטרך לסגת, נוכל לומר לעצמנו שעשינו הכל. לא ויתרנו. לא עזבנו מרצון. נלחמנו עד הסוף, ורק המציאות הכריעה.
זה לא אומר שנתניהו ביים לעצמו הפסד פנימי. זו תהיה קביעה מוגזמת. אבל זה כן מזכיר משהו חשוב על מנהיגים שמתקשים להיפרד מכוח. הם כמעט אף פעם לא עוזבים כי "די". הם צריכים סיפור שבו העזיבה עדיין שומרת על תחושת השליטה. הם לא יוצאים מהחדר, הם צריכים להיראות כאילו הם סגרו את הדלת בעצמם.
לכן הלעג לאנגלית אינו רק לעג לאנגלית. הוא ניסיון להגן על נכס סימבולי שנמצא תחת איום. נתניהו אינו תוקף שם רק את איזנקוט. הוא מנסה לשמר את אחד המקומות שבהם עוד אפשר היה לומר: אולי יש ביקורת, אולי יש עייפות, אולי יש כעס, אבל אין אדם אחר שיודע לדבר עם העולם כמוני.
התרעות פיקוד העורף