"מתן הוא אוהד מושבע של מסי, ובילדותו היינו טסים יחד לראות משחקים של ברצלונה", אנגרסט מספרת. "בשבי חמאס הוא חלם על זה – לראות שוב את מסי משחק כדורגל. כשהגענו למקסיקו התקיים במונדיאל, באטלנטה, משחק מטורף של נבחרת ארגנטינה. אמרתי לעצמי שטסתי עד כאן בדיוק כדי לחוות רגע משפחתי עוצמתי כזה. קשה להסביר במילים את העוצמה של הרגע שבו מתן צופה במשחק בטלוויזיה, עם שלושת הילדים האחרים שלי".
"מתן עם הפנים קדימה, והוא מלא מוטיבציה להצליח בתהליך השיקום שלו. הוא עבר סדרה של ניתוחים, ויש לו עוד ניתוחים לעבור בהמשך. לצד השיקום הפיזי, הוא מתמודד עם אובדן כבד – שלושת החברים שלו לצוות הטנק נהרגו ב־7 באוקטובר. מתן עצמו נחטף מאותו טנק כשהוא פצוע קשה. עם זאת, מתן מקרין המון חוסן. הוא יצא עכשיו לטיול גדול באמריקה עם חברי הילדות שלו, שחיכו לו במשך שנתיים כדי לתכנן את הנסיעה הזו".
הכל מתחיל לשקוע
"אנחנו משפחה נורמטיבית, גייסתי את הבן שלי לצה"ל, ומי חשב שחצי שנה לפני השחרור שלו ייפלו עלינו השמיים", אנגרסט אומרת. "בהתחלה בכלל לא הבנו מה קורה כי מתן הוגדר במשך זמן רב נעדר ולא ידענו עליו שום דבר. ב־28 בנובמבר, בדיוק ביום ההולדת שלו, קיבלנו אות חיים ראשון ממנו. זה נתן לנו כוחות עצומים. הבנתי שמתן שרד את 7 באוקטובר והוא נמצא שם, פצוע קשה.
"אות החיים הגיע בצורה דרמטית מאוד, דרך חטוף ששוחרר ומסר לנו 'ד"ש מבפנים'. באותו רגע נשבעתי שאם הילד שלי שרד את מה שהוא שרד, לי אין שום פריבילגיה לחשוב על עצמי. התפקיד היחיד שלי מאז היה להילחם כדי שהוא יחזור הביתה בחיים. לאורך כל הדרך הבנתי שיש לי תפקיד כפול: גם להציל את מתן, וגם להציל את הנפש של המשפחה ולשמור עליה. ידעתי שהילדים שלי מסתכלים עליי כדי לראות אם אני מאבדת תקווה או עדיין מאמינה שהוא יחזור. למדתי לנהל אפילו את ההתפרקויות שלי, רק כדי להמשיך להיות עמוד התווך של הבית, וכדי שלמתן תהיה קרקע יציבה לחזור אליה".
"לצערי, מצד המנהיגים שלנו הרגשנו פחות קשב. אנחנו אלו שהיינו צריכים ליזום, לנסוע לכנסת ולהשמיע את הקול שלנו בכל מקום אפשרי. זה היה חלק מרכזי במאבק – להביא את הדברים למקבלי ההחלטות באופן ישיר. מלבד שר אחד שהיה איתנו בקשר, אף אחד מחברי הקואליציה לא יזם פנייה. כל הפגישות הגיעו מהיוזמות שלנו.
"היו הרבה רגעים כאלה. אחד מהם היה כשהתקבלה ההחלטה להיכנס צבאית לעיר עזה, וידעתי שמתן נמצא שם. שמענו מהדרג הצבאי שהדרג המדיני החליט לכבוש את העיר בכל מחיר, והבנו את גודל הסכנה. דווקא בנקודה הזו החרפנו את המאבק שלנו: הובלנו צעדת ענק והעברנו את המחאה לירושלים. מתוך החושך הגדול הזה נולדה פתאום אופטימיות חדשה, כשהנשיא טראמפ התחיל לשתף ברשת החברתית שלו את ההפגנות, ההתכנסויות וההצהרות שלנו. הוא פנה לציבור ואמר שעם ישראל קורא לו להחזיר את החטופים, ומאז הוא חזר וציין שוב ושוב שהוא יחזיר את כולם ושזה הדבר הנכון לעשות".
"הרגע שבו פגשתי את מתן הוא רגע מטורף שקשה מאוד לתאר במילים. אני ובן זוגי חגי, אביו של מתן, יצאנו לדרך ב־5 בבוקר עם קצין הליווי שלנו, ותוך כדי נסיעה קיבלנו דיווח שמתן יהיה בין הראשונים להשתחרר. אני זוכרת שפשוט לחצנו על הגז מפחד שהוא יצא ואנחנו נאחר, למרות שהיה כמובן תהליך ממושך שהכין אותו לפגישה".
"החזרה הביתה היא תהליך מורכב מאוד. אי אפשר לומר שחזרנו לשגרה. כולנו מתמודדים עם ההשפעות של מה שקרה, ולומדים להכיר אחד את השני ולחיות מחדש בחוויה הזו. רק עכשיו אנחנו בכלל מעכלים את האירוע הטראומטי המתמשך שעברנו. זה השלב של העיבוד, אחרי שבמשך שנתיים פעלנו לחלוטין על אוטומט. רק עכשיו הכל מתחיל לשקוע".
"לא חזרתי לעבודה. אני מהנדסת בהשכלתי, בוגרת הטכניון, ועבדתי 23 שנים באותה החברה בניהול פרויקטים גדולים – עבודה של 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. אני עדיין לא מסוגלת להיות שם, הראש עוד לא פנוי לזה. אנחנו פשוט לומדים לחיות מחדש. כל פרט קטן ביום־יום, כמו להכין למתן כוס קפה, לכבס או לקפל לו חולצה, מאלץ אותי לעבד מחדש את העובדה שזה באמת קרה. במשך שנתיים שלמות החדר שלו היה נעול, ולא באמת הייתי אמא במובן של לטפל בו. פתאום אני חוזרת לעשות את הפעולות הקטנות האלו, כמו להכין לו את החביתה כמו שהוא אוהב. אלה דברים שנראים בסיסיים בכל בית, אבל אצלנו שום דבר כבר לא מובן מאליו, וזה חלק בלתי נפרד מהתהליך".
משתקמים עם החברה
בימים אלה יוצאת אנגרסט בהרצאה בשם "המסע להשבת מתן", במטרה לגייס כספים לתהליך שיקומו של בנה. ההרצאה נעשית בשיתוף פעולה עם עמותת "זיו נעורים", שמלווה את המשפחה ותומכת בה. "אני מרצה לקהלים שונים ומשתפת במסע שלי כאמא, מרגעי חוסר הוודאות ועד חזרתו של מתן, וגם בעוצמות שעוזרות לנו להאמין שנצליח להשתקם", מספרת אנגרסט.
"מתן הוא נכד לניצול שואה. אבא שלי הוא שורד יחיד מהמשפחה שלו, כילד בן 5, ומתן גדל על סיפור ההישרדות הזה. אני תמיד אומרת שאני דור הביניים – בין אבא ניצול שואה לבן שורד שבי. מתן התחנך על הערכים של חשיבות השמירה על המדינה, וכך התגייס לצה"ל ובחר ללכת לשירות קרבי. הסיפור שלו מורכב במיוחד בגלל שהוא חייל שנלחם באותו בוקר, נפצע קשה בקרב ואיבד את שלושת החברים שלו לטנק. הסיטואציה שלו כחייל בשבי מסובכת באופן שקשה לדמיין. בסופו של דבר, הוא שרד שם שנתיים, יום אחר יום, וחזר עם עוצמות שהוא משדר לכולם. אנשים רבים רוצים לשמוע את הסיפור שלו ומקבלים ממנו השראה.
"לצד הסיפור של מתן, אני מספרת בהרצאה על המציאות שלי כאמא. ההרצאה נוגעת בכל התהליך שעברנו, כשבתחילה היינו משפחה אנונימית, בהחלטות שקיבלתי לאורך הדרך, ובשאלה מאיפה שאבתי את הכוחות להוביל מאבק בתקופה שבה הייתי אמורה להיות בחשיכה מוחלטת, תחת השפעה של כדורי הרגעה. כל ההכנסות מהפעילות הזו מוקדשות לשיקום של מתן, כדי להעמיד אותו על הרגליים, כיוון שאנחנו נדרשים לתמוך בו כעת מעבר למה שהוא מקבל מהמדינה. אנחנו באמת מרגישים שאנחנו משתקמים יחד עם החברה הישראלית. הרי כיום אין אדם במדינה שלא זקוק לפעילות מחזקת, כמו המפגשים בריטריטים או בפעילויות גלישה בים שמארגנת 'זיו נעורים'".
"בוודאי, יש משפחות שאנחנו בקשר חזק במיוחד איתן. אל תשכח שעברנו שנתיים שלמות יחד וזה מייצר חיבור שזר לא יבין. הפכנו למשפחה מורחבת אחת".
"אני לא רוצה להתייחס לזה".
"אני לא נכנסת לפוליטיקה בשום אופן. כאמא של חייל החלטתי לנטרל את עצמי לחלוטין מהמגרש הפוליטי. קיבלתי לא מעט הצעות להשתלב בפוליטיקה בעתיד, וסירבתי לכולן, לאורך כל הדרך. כרגע אני חייבת להתרכז אך ורק במה שעושה טוב למתן ובתמיכה בו".
התרעות פיקוד העורף