החזרתיות וההדגשה על כך מעוררות דאגה גדולה. לכאורה, זו אמירה טריוויאלית. במדינה דמוקרטית הציבור הוא שבוחר את מנהיגיו. אבל דווקא בגלל שהיא כל כך מובנת מאליה, החזרה האובססיבית של נתניהו עליה הייתה הרגע המעניין ביותר בריאיון.
בעולם התקשורת והפסיכולוגיה של השפה מקובל לומר שכאשר אדם חוזר שוב ושוב על מסר שאין עליו מחלוקת, הוא בדרך כלל מבקש להטמיע אותו בתודעה או להקדים תרופה למכה. איני יודעת מה עומד מאחורי החזרה הזו, ואין בידי לקבוע שמדובר במהלך פוליטי מתוכנן שמתוכנן לכסות על זיוף הבחירות. אבל היא בהחלט עוררה בי תהייה: מדוע היה חשוב לנתניהו להדגיש פעם אחר פעם שהציבור הוא שיכריע? האם מתוכנן מחטף בבחירות הקרובות, האם נתניהו וממשלתו יגנבו את הבחירות הקרובות? מבחינתי, זו הייתה גולת הכותרת של הריאיון.
מלבד אותה חזרה בולטת, הריאיון היה ניסיון נוסף של נתניהו לעצב מחדש את הנרטיב שלו על עצמו, על בריאותו, על המלחמה, על ההישגים ועל הכישלונות, על משפטו ועל עתידו הפוליטי. ייאמר לזכותו של שרון גל שהוא ידע לשלב שאלות נוחות ומחבקות עם שאלות מאתגרות יותר, ולעיתים אף הצליח להציב בפניו סימני שאלה שלא תמיד נשאלים בריאיונות שמגיעים מהצד התומך של המפה הפוליטית, כשהוא שמר על עיתונות ישרה.
"אני לא דתי ולא מתיימר להיות כזה"
אחד הרגעים המסקרנים היה כאשר נתניהו נשאל האם הוא עובר תהליך של התחזקות רוחנית. תשובתו הייתה ברורה: "אני אדם חילוני, ואני לא מתיימר להיות אדם דתי". זו אמירה שכדאי שגם חלק מתומכיו הדתיים יפנימו. בשנים האחרונות יש מי שמייחס לו דימוי של מנהיג בעל זיקה דתית עמוקה, אך הוא עצמו בחר להבהיר שהוא חילוני.
באותה נשימה סיפר שלפני היציאה למבצע "עם כלביא" התפלל לאלוהים וביקש את עזרתו, ואף תיאר תחושת התעלות שחווה באותו רגע. אין בכך בהכרח סתירה. גם אדם חילוני יכול להתפלל ברגעי מבחן, אך היה חשוב לשמוע ממנו כיצד הוא מגדיר את עצמו.
ההחלטה ברפיח
הפנדל שפספס מסי
קשה היה שלא להבין את הרמז וההשוואה שמנסה נתניהו לעשות. גם נתניהו מבוגר בגילו ועולות שאלות בנוגע לבריאותו וכשירותו, אבל למרות גילו עדיין יש לו מה לתת למדינה כמו למסי לכדורגל, ואם הפנדל שפספס מסי הוא המטאפורה לטעות של נתניהו, הרי שמדובר בטבח ה-7 באוקטובר. אלא שההשוואה הזו קשה ומכוערת אפילו יותר מהבדיחה הלא מוצלחת של נתניהו אצל הפטריוטים, שמאז הטבח הוא רזה במשקל.
החמצת פנדל במשחק כדורגל אינה שקולה לאסון הלאומי הגדול ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה, היא מוזילה ובלתי ניתנת להכלה ולסליחה. נדמה היה שנתניהו מבקש לומר: הייתה טעות אחת, אבל אל תשפטו אותי רק לפיה. בעיניי, זו הייתה אחת האנלוגיות הקשות ביותר שנשמעו ממנו ובכלל.
נתניהו שב לטענה המגוחכת שהוא דבק בה להגנתו, שאילו היו מעירים אותו מוקדם יותר באותו לילה נורא, האירועים היו יכולים להיראות אחרת. הטענה הזו כבר מזמן לא משכנעת. גם אם היה מתעורר שעה או שעתיים קודם לכן, האם היה יכול לשנות בתוך דקות את תמונת המצב? האם הבעיה הייתה שהטלפון לא צלצל, או שמערכת הביטחון כולה לא הייתה ערוכה? גם דבריו על כך שלקח לו ימים לראות חלק מהסרטונים מהטבח הותירו סימני שאלה. איך ייתכן שראש הממשלה היה מנותק כל כך מהאירועים הקשים בזמן אמת, בזמן שכל הציבור צפה בתיעודים הקשים עוד באותו יום הטבח?
השאלה ששרון גל שכח לשאול
התאכזבתי ששרון גל לא שאל אותו על ההתבטאויות החריפות שטראמפ השמיע נגדו בחודשים האחרונים: "נתניהו לא כשיר", "משוגע", "בגללי לא נכנסת לכלא", "נתניהו יודע מי הבוס ועושה כל מה שאני אומר לו לעשות". זו הייתה שאלה מתבקשת שנשארה מחוץ לריאיון.
ניצחון מוחלט
כאמור, מדובר בשקרים שנתניהו בוחר למסגר באופן שמשרת אותו. נתניהו הרבה לדבר על הישגים צבאיים כשהוא זוקף אותם לזכותו, אך אף לא מילה על הישגים מדיניים שהיו רק באחריותו. כי לא היו כאלה.
השר לוין סיים את תפקידו
כששרון גל רמז שייתכן שלוין לא ימשיך בתפקידו, נתניהו התחמק והשיב שאינו מחלק תיקים לפני הבחירות. ושוב, בפעם החמישית, חזר על אותו משפט: "אם אזרחי ישראל יבחרו בי". שוב אותו מסר, שוב אותה הדגשה שהציבור הוא שיקבע. שוב הדגשה מעוררת חשש גדול שצריכה להדליק נורה אדומה לכל אזרח במדינת ישראל.
משקר את כולם
גם כאשר עבר לדבר על משפטו, נתניהו ניסה לעצב מחדש את האופן שבו הציבור תופס אותו. הוא התייחס לעבירת השוחד שכבר אינה עומדת במרכז התיק, וטען שהתביעה הצליחה במשך שנים ליצור אצל הציבור שלא מבין בכלל את הרושם שהוא קיבל מעטפות כסף או שוחד במובן הפשוט של המילה.
לדבריו, הציבור לא הבין את מהות האישום, והתביעה "רכבה" על חוסר ההבנה הזה כדי לנפח את הפרשה ולהפוך אותה לתיק ענק. ואז הגיע הטוויסט בעלילה: נתניהו עשה בעצמו את מה שהוא מאשים את התביעה. נתניהו עצמו צחק על כך שכיום נשארו, לדבריו, רק "בובת באגס באני וכמה סיגרים". זו הייתה אחת המניפולציות הבולטות ביותר בריאיון.
אם נתניהו מאשים את התביעה בכך שניצלה את חוסר ההבנה של הציבור, הרי שבאותה נשימה הוא עושה בדיוק את אותו הדבר. הוא מצמצם הליך משפטי מורכב, הכולל אלפי עמודי חומרי חקירה, עדויות וטענות משפטיות על טובות הנאה בסך מאות אלפי שקלים, לכדי סיפור צבעוני על בובת באגס באני שבנו קיבל לפני שני עשורים וכמה סיגרים. זו מסגרת תקשורתית שנועדה לגרום לציבור לחשוב שכל המשפט מתנהל סביב צעצוע לילד וכמה מתנות שוליות.
יורש העצר
איזנקוט - "זו לא בושה להיות שמאל"
נתניהו הדגיש שהוא בעד ממשלה לאומית רחבה, תחת שלטונו. הוא הרבה להדגיש כי איזנקוט הוא שמאל כי הוא יישב עם הערבים ויישען עליהם, והוסיף משפט מגוחך להפליא: "זו לא בושה להיות שמאל, זו דעה לגיטימית". זה בסדר לרצות מדינה פלסטינית. מר נתניהו הוא זה שרצה מדינה פלסטינית יותר מכל מנהיג אחר. מה שלא בסדר, הוסיף, זה שאתה שמאל ומסתיר את זה מהציבור. נתניהו הגיע לריאיון כדי לצבוע את איזנקוט, שהוא מרכז ימין, לשמאל. זו הייתה המטרה המרכזית.
אבל למרות כל הנושאים שעלו - המלחמה, איראן, רפיח, טראמפ, מערכת המשפט ומשפטו - מה שנשאר איתי יותר מכל היה דווקא אותו משפט שחזר שוב ושוב: "הציבור יחליט בבחירות הקרובות מי המנהיג". לפעמים דווקא המסר שהכי לא צריך להסביר הוא המסר שמנסים להחדיר הכי חזק. איני יודעת אם מדובר באסטרטגיה תקשורתית בלבד או בניסיון להכין את הקרקע לקרב הפוליטי הבא. אני כן יודעת שכאשר פוליטיקאי חוזר חמש פעמים בריאיון על אמירה שאיש אינו חולק עליה, ראוי לעצור ולשאול למה היה לו כל כך חשוב שנזכור דווקא אותה.
התרעות פיקוד העורף