"לפני כמה שנים באה אליי גברת ואמרה לי: ‘למה אתה לוקח 47 שקל על שווארמה? אני קונה באלנבי ב-35 שקל’", סיפר רוזנטל. לדבריו, האישה כבר שילמה, אך עדיין לא קיבלה את המנה. "היא שאלה למה היא קונה פה ביותר כסף. אמרתי לה: ‘גברת, קחי את הכסף בחזרה ותקני שם. באמת, זה בסדר, אני גם לא כועס עלייך’", אמר.
אלא שאז, לדבריו, התברר מדוע הלקוחה אינה יכולה לשוב אל המקום הזול יותר. "שאלתי אותה למה לא, והיא אמרה: ‘כי הוא סגר’".
"אני לא יודע לתת לאפה שלא הייתי רוצה לאכול"
"החומוס נעשה במקום, את הפלאפל טוחנים תשע פעמים ביום ואת הסלט אנחנו מכינים 15 פעמים ביום - בכל שעה מכינים סלט חדש", אמר. כאשר נשאל אם אינו מתבאס למכור לאפה ב-67 שקלים ופלאפל ב-27 שקלים, השיב כי המחירים אינם נובעים מרצון לגבות יותר, אלא מהאופן שבו הוא בוחר להכין את המנות.
"אני לא אומר שאני לא מתבאס. אני פשוט לא יודע לעשות משהו אחר", אמר. "אני לא יודע לתת לאפה שהיא לא לאפה שאני הייתי רוצה לאכול".
"אנחנו לא עושים רווח של 20%"
לדברי רוזנטל, עלות חומרי הגלם בעסק שלו עומדת על כ-33% ממחיר המנה - שיעור שלדבריו אף גבוה מעט מהרצוי בענף. "אני נמצא בסופו של דבר ב-33% פוד-קוסט, וזה אפילו קצת יותר גבוה ממה שאני צריך", אמר. הוא דחה את התפיסה שלפיה מסעדות מרוויחות שיעורים גבוהים מכל מנה. "אנחנו לא עושים 20% רווח. אנחנו עדיין נמצאים בין 7% ל-15%", הסביר.
לדבריו, בעלי העסקים בתחום מתמודדים עם עלויות דומות ונאבקים על אותו שיעור רווח מצומצם. "כולנו הולכים למכות על אותו פוד-קוסט, כולנו הולכים למכות על אותם 7% או 15%", אמר. בסופו של דבר, לדבריו, השאלה המרכזית היא אם בעל העסק מוכן להתפשר על המוצר שהוא מגיש: "השאלה היא אם אתה מוכר את המנה הכי טובה שאתה יודע לתת - או שלא".
התרעות פיקוד העורף