השאלה כיום אינה עוד האם העימות בין ארה"ב לאיראן יתחדש, אלא האם אותו תרחיש יחזור על עצמו בקרב השני, לאחר שהקרב הראשון הוגבל לשלושה שחקנים ישירים: ארה"ב, ישראל ואיראן. עם זאת, החישובים הפוליטיים והכלכליים נותרו ללא שינוי, מה שהופך את השלב הבא למורכב הרבה יותר מאשר רק הערכת מאזן הכוחות הצבאיים.
האסטרטגיה האמריקאית העיקרית נותרה לכפות הסדר מעמדת כוח, על ידי הגברת התקיפות הצבאיות עד לנקודה שבה איראן נאלצת לקבל תנאים חדשים המשנים את כללי הלחימה באזור. עם זאת, כאשר אסטרטגיה זו מגמגמת, האפשרויות הקיימות משתנות; חזרה לשולחן המשא ומתן באותם תנאים הופכת בלתי סבירה, בעוד שהסלמה הופכת לכלי לחילוץ קלפי מיקוח חדשים במקום השגת ניצחון צבאי מכריע.
מנגד, הממשל האמריקאי ניצב בפני דילמה פנימית מורכבת לא פחות. בחירות האמצע מכתיבות את קצב קבלת ההחלטות הפוליטיות, ומלחמה ממושכת ללא תוצאה ברורה תהפוך במהרה לנטל אלקטורלי, במיוחד אם הפסדים אנושיים יעלו על הציפיות או שהעלות הכלכלית תגבר. לכן, זמן הוא גורם דחוף עבור הבית הלבן, והחיפוש אחר הישג פוליטי שניתן לשווק באופן מקומי הופך לחשוב יותר מהבטחת ניצחון צבאי מלא.
מציאות זו הופכת את הלחץ הצבאי המתמשך לאופציה הסבירה ביותר, אך במטרה לעצב מחדש את מאזן ההרתעה, ולא להשיג ניצחון מכריע. וושינגטון תשאף להחליש את היכולות האיראניות עד כדי כך שתוכל להגדיר מחדש את יעדי המלחמה בצורה ריאליסטית יותר, בעוד טהרן תנסה להדגים כי עלות המשך הפעולות תישאר גבוהה מספיק כדי למנוע מיריביה לכפות את תנאיהם. מי ינצח במלחמה? זו לא הדילמה האמיתית, אלא מי יוכל לעצב סוף שניתן לשווק אותו באופן פנימי כניצחון? שם טמון ההבדל.