קולה היציב, הבוטח של האם, הביא מאות אנשים, שפשוט הגיעו עם רצון למצוא את הילד. מתח רב ניכר על פני הבאים. מתח היה גם בפנים של אנשי המשטרה ובפניהם של האנשים מגופי החירום וההצלה. הם היו במצבים דומים פעמים רבות, אך ידעו שהפעם זה שונה. הפעם מדובר בילד בן 4, שנעלם בחולות.
מפגשים בין מכרים, היו שקטים יותר והסתפקו בטפיחה ובלחיצת יד. הרבה רעשי רקע היו בסביבה, אך נדמה שלמרות מספר הרב של אלו שהגיעו להשתתף בחיפושים, היה שקט. שקט כזה, מתוח. קציני משטרה ושוטרים הסתודדו זה עם זה. אנשי התקשורת שהגיעו שמרו על איפוק ונמנעו מלהתנפל על כל גורם בכיר שהגיע למקום. כשלרגע אחד נדמה היה שמתרחשת איזו המולה, ביקש אחד השוטרים לדבר בקול יותר נמוך: "זה מפריע לתדרוך שהמפכ"ל מקבל", הוא אמר. קבוצות, צוותים ובודדים שיצאו צפונה ומזרחה ברגל, קיבלו הנחיות בקולות נמוכים. אפילו השמועות הרבות שהתרוצצו בשטח, נשמעו בעוצמת דיבור חלשה.
המתח נצבר כבר מיום חמישי ולאורך השעות של הבוקר והצהרים של יום שישי. מי ששהה ליד אוהלי המפקדות שמהם יצאו הסורקים, חיפש בפני גורמים בכירים איזשהו מבט מסגיר. כזה שממנו אפשר ללמוד משהו על המידע המצוי בידיהם שאולי אין ביכולתם למסור. רבים דיברו על כך, שהשעות הראשונות להעלמות הן קריטיות וככל שחולף הזמן, קטנים הסיכויים למצוא את הילד האובד. אפשר שהאחדות שנוצרה בשעות האלה בין הבאים, מקורה במתח המשותף שבו הם חשו. הנה נמצא המכנה המשותף שמחבר יחד, הרבה שאינם מכירים אחד את השני. הכל חיכו לדבר אחד: לבשורה. רצוי שתהיה טובה. גם בשורה רעה היתה יכולה לפרק את המתח הזה לרסיסים.
אף אחד לא שם לב כמעט לאקלים הלוהט שעמד באוויר. הרוח מהים הפיגה מעט את החום, אך גם אליה היה קשה לשים לב. הפגנות של רצון טוב ליוו את כל השעות האלה. הבאים הציעו זה לזה בקבוקי מים, או השיאו עצות איך להתנהל בתוך השטח. הידיעות שהגיעו בעניין הנפגעים בפיגועים שהיו ביהודה ושומרון באותן שעות, יצרו עוד רבדים של מתח ואי וודאות. הזמן החולף, לא הוליד משהו טוב.
המידע התפשט כמו אש בשדה קוצים גם אל החוליות, הצוותים והקבוצות שעדיין עסקו בסריקות שטח. מחיאות כף וקריאות 'יש!' רמות, נשמעו מסביב ואיתן הרבה 'כייף' והרמות ידיים לשמים. היו מי שהחלו מיד בתפילות הודיה. בחפ"קים חיכו לבואו של הילד כדי לראות את המפגש הראשון עם הוריו. אלו הלכו לראות אם הוא במקרה הגיע לבית נטוש המצוי בסביבה. שם הם קיבלו את הבשורה ומשם הם באו במהירות למפגש עם הבן: "כמה אמא אוהבת אותך" שרה האם, דינה, כשקיבלה לידיה את יובל, אימצה אותו אל גופה וחיבקה אותו חזק חזק, "כמה אמא אוהבת אותך" היא שרה והיה נדמה, שברגע הזה כולם אוהבים את כולם.
התרעות פיקוד העורף