מטוס שהמריא מקופנהגן לכיוון איי פארו כבר היה אמור לנחות, על פי משך הטיסה המתוכנן. אבל לא הבנו מהו מיקומו האמיתי. למעשה, לא ראינו דבר. טסנו בתוך ענן אינסופי. לפתע, ציפור הברזל המעופפת החלה להיטלטל מצד לצד כאילו הייתה פיסת נייר, וקרע רגעי בענן חשף אין־ספור גבעות צבועות בירוק, ירוק מאוד. גבעות שטסנו ממש בצמוד אליהן, ונדמה היה שנתרסק לתוכן בכל רגע. שנייה לפני שהספקנו לצרוח באימה, גלגלי המטוס נצמדו למסלול הרטוב והערפילי, לצלילי מחיאות כפיים של הנוסעים - רובם מקומיים. נחתנו באיי פארו, תרתי משמע. כי הרגע הזה, שהתמשך שניות בודדות, המחיש לנו את כלל הברזל של האי: מזג האוויר הוא האדון. ולא משנה כמה תתכנן, או תחשוב שאתה שולט בסיטואציה, הוא יצחק אחרון.
הפארואזים, כך נקראים תושבי האיים, נוהגים לומר שבכל יום בפארו מתחלפות כל ארבע העונות. זה שלושת רבעי נכון, כי בעונה הנוכחית - המכונה גם שם קיץ - הטמפרטורה הממוצעת לא עולה על 15 מעלות. החלק היותר מדויק בקביעה הוא שינויי מזג האוויר, שהביאו אותי לחשוב. לחשוב מחדש על עצמי כמטייל מנוסה. במקום לקבוע תוכניות מפורטות מראש, כנהוג אצלנו, בפארו אתה צריך להכין וויש ליסט של יעדים, לחכות לכמה שעות סבירות מבחינת מזג האוויר ופשוט להסתער על הגבעות. מהרגע להרגע. זה לא פשוט, אבל יש שתי עובדות מקילות.
האחת, בקיץ השמש כמעט לא שוקעת. מה שאומר, אין־ספור שעות אור, שמאפשרות גם לדרוך במקום באמצע היום. אפשר תמיד לטייל גם בערב. עובדה שנייה: זה פשוט אחד המקומות הכי יפים בעולם. וראיתי עולם. שילוב עוצר נשימה של צוקים אדירים המשתברים בחדות אל האוקיינוס, גבעות אינסופיות צבועות בירוק בוהק, פיורדים תכלכלים החורצים את היבשה בשלל צורות וגוונים. אין־ספור מפלים, שחלקם נשפכים בזרם אדיר אל תוך הים. מגוון משוגע ממש של ציפורים, בייחוד ימיות. ומעל הכל, תחושה בסיסית של סוף העולם המרחפת ממעל. עם כל השלווה, הניתוק והחיבור לטבע הכרוכים בכך.
והטבע, כבר הבנתם, הוא העניין המרכזי. אבל בתום עשרה ימי טיול באיי פארו, התאהבנו במקום גם מסיבות נוספות. קודם כל, מעט רקע. מדובר ב־18 איים הממוקמים בצפון האוקיינוס האטלנטי, בין נורווגיה לאיסלנד. כולם, למעט אחד, מיושבים, עם אוכלוסייה כוללת של כ־50 אלף תושבים בלבד. איי פארו הם אוטונומיה של דנמרק, שהוענקה להם ב־1948, ומתנהלים באופן עצמאי למעט בסוגיות של חוץ וביטחון. תושבי האיים חצויים ביניהם כבר עשרות שנים בשאלה אם לדרוש עצמאות מוחלטת, וזאת הסוגיה הפוליטית הבסיסית בפארו. בירת האיים היא טורסהבן, השוכנת באחד האיים המרכזיים מבחינה גיאוגרפית, ויש בה כ־15 אלף תושבים. העיר השנייה בגודלה היא קלאקסוויק, המונה כ־7,000 איש. חובבי כדורגל לבטח יזהו את השמות, ובכלל - יכירו את השם איי פארו מתוך משחקים מול נבחרת ישראל. וזה המקום להבהיר שהכדורגל הוא כמעט דת רשמית באיים. בכל כפר נידח, ומרבית היישובים בפארו עונים על התיאור הזה, תמצאו כנסייה ומגרש כדורגל.
ואם דיברנו על דת, שיעור הנוצרים האדוקים באוכלוסייה גבוה מאוד. מה שבא לידי ביטוי למשל במשפחות מרובות ילדים - לפעמים עד שבעה־שמונה למשפחה; בעמדות שמרניות, עד 1980 למשל חל איסור על ייצור משקאות עם יותר מ־2.7% אלכוהול; וגם באהבה גלויה ומפתיעה, בעת הזו, לישראלים המעטים המגיעים לבקר. אנחנו נתקלנו אך ורק בתגובות חמות, לעיתים גם בדמות חיבוקים אמיצים, וכמעט כל מקומי שפגשנו סיפר על ביקוריו - בלשון רבים - בישראל.
בנקודה הדרומית ביותר, באי הדרומי ביותר בפארו, סודרוי, שוכן מגדלור נישא ורב־רושם. בתום ביקור בו, כשצעדתי בחזרה לרכב, צץ מולי לפתע אדם כבן 50 ונשימתי נעתקה. המקום נראה שומם ומבודד לחלוטין, והוא הגיע משום מקום. בשיחה שהתפתחה גיליתי ששמו סמי, הוא חי בסומבה, הכפר הסמוך, ונמצא בהליכת הערב הקבועה שלו. כשני קילומטר לכל כיוון. סמי נולד, גדל וכנראה גם ימות בסומבה, יישוב של 250 איש, שהביטוי "סוף העולם" קטן עליו. בקיץ, הוא מתפרנס מצביעת בתים - עיסוק שכיח באיים. כל הבתים נצבעים בצבעים עזים, ותלאות מזג האוויר מצריכות צביעה כל שנה מחדש. ומה בחורף? אני כבר אסתדר, הוא מחייך. ומוסיף, בחורף ממילא לא יוצאים הרבה מהבית.
ככה זה, בעונה שיש בה בקושי שש שעות אור ביום. וגם אז, לא מדובר בדיוק באור הבוהק שנעמי שמר התפייטה עליו. סמי החביב, שבדיוק הגיע מהלוויה בכפר שבה הכומר סיפר על נס ההליכה על המים של ישו והתרגש למראה תמונות מהכנרת שהצגנו לו, לא עוזב את האי. אבל רבים אחרים כן, בעיקר לדנמרק. קשה לשמור על הצעירים במקום כל כך מבודד, עם כל כך מעט אפשרויות תעסוקה, בילוי וכו'. בייחוד בעידן האינטרנט, שמציג לך בזמן אמת מה אתה מפסיד (והאינטרנט בפארו מצוין, בדיוק כמו כלל השירותים הדיגיטליים. אי אפשר כמעט לשלם במזומן).
באי אחר, צפוני יותר, בכפר שעצרנו בו במקרה, פגשנו ביאנס בן ה־26, לבוש במעיל עור ומשקפיים אופנתיים. הוא הציג לנו את בית המשפחה, שהשתמר לאורך מאות שנים. וסיפר שהוא חי בדנמרק עם אשתו, פארואזית במקור, שלא מוכנה לשמוע על חזרה לאיים. הוא דווקא רוצה. אבל כבנקאי צעיר, אין לו יותר מדי מה לעשות שם. ולכן נאלץ לעזוב, בדומה לכל מי שלמד איתו בתיכון האזורי. מקור התעסוקה המרכזי בפארו היה ונותר דיג, על כל סוגיו (הסלמון שלהם נחשב מהטובים בעולם), לצד גידול כבשים. ומקצועות מודרניים יותר מתפתחים רק בעשורים האחרונים.
הבירה טורסהבן מצליחה להפתיע, במובן הזה. יש בה אוניברסיטה, גלריות לאומנות, פסטיבלי מוזיקה, מסעדות מעולות, כולל אחת האוחזת בכוכב מישלן, ושכונות של וילות ורכבי BMW. אבל כשיצאנו לבימה הפתוחה למוזיקאים, הנערכת אחת לשבוע במועדון קטן ומתוק בעיר, נרשמו להופעה רק שני אומנים מקומיים. ומחצית מהקהל, שמנה עשרות בודדות, היו תיירים. כי בסוף, זה מקום קטן. מאוד. וגם מבודד. הטיסה הקצרה ביותר, ולכן גם השכיחה, היא לקופנהגן. כשעתיים וחצי. לא פלא שעזיבת הצעירים היא אחד הנושאים המטרידים ביותר את תושבי האיים.
נושא בוער אחר, שגם הוא קשור בפער הדורות, הוא היחס ללווייתנים. באופן היסטורי, הפארואזים נהגו לצוד את היונק הימי בכמויות גדולות, מתוך צורך הישרדותי אמיתי. מסעות הציד, שבהם שותפו כמעט כל התושבים, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. ציידים היו דוחפים להקות שלמות של לווייתנים לכיוון החוף, שם המתינו להם המקומיים, כולל נשים וילדים, שחבטו בהם למוות באמצעות מקלות. אבל בעשורים האחרונים, כשהצורך בציד פחת והלחץ מצד ארגונים בינלאומיים של הגנה על בעלי חיים גבר, ציד הלווייתנים שעדיין מתרחש מטיל כתם כבד על הדימוי של האיים בעולם.
אומנם הגבילו משמעותית את המכסות, אבל פארואזים ותיקים עדיין רואים בציד הלווייתנים חלק אינטגרלי, ולגיטימי, מהקיום שלהם. קל מאוד להזדעזע מהמראות הקשים של הים הצבוע באדום, מדם הלווייתנים. אבל הביקור באיים גם ממחיש את הערך הבסיסי, שמצדיק מבחינת חלק מתושביהם את המשך הציד - ערך ההישרדות. כשאתה גדל באי מבודד, טרשי וסחוף רוחות, שבו אם לא תצוד לא תשרוד, אידיאלים מערביים מהסוג הזה נתפסים אצלך כמותרות, ואפילו כקריאת תיגר מקוממת.
מה שמתחבר, תרתי משמע, לעוד אלמנט קריטי בהוויה הפארואזית: המנהרות. החל משנות ה־80 נסללות מנהרות תת־ימיות המחברות בין האיים. באחת מהן יש אפילו כיכר. התחושה מטורפת - אתה נוהג בלב האוקיינוס, וצריך לבחור אם לפנות לאי הימני או השמאלי. המנהרות האלה, לצד עשרות מנהרות שנחפרו גם בתוך ההרים ומחברות בין כפרים מבודדים, משנות מאוד את האתוס המקומי. הן משחררות את התלות המוחלטת במזג האוויר, ששרתה כל עוד אפשרות התעבורה היחידה הייתה על פני הים, וגם הופכות את איי פארו למקשה אחת, שקל בהרבה להתנייד בתוכה. מה שמאפשר, למשל, לפתח את טורסהבן הבירה כמרכז תעסוקתי שמגיעים אליו מאיים נוספים. ועדיין, כשהתייעצנו עם בחור מקומי לגבי נתיב נסיעה מסוים באזור, הוא המליץ לנו להימנע ממנו בשעות הבוקר בגלל ה־rush hour. התעלמנו מההמלצה, וספרתי שבע מכוניות בדיוק בדרך לעיר הבירה.
זה היה ונותר אחד מסודות הקסם של ביקור באיי פארו - הבדידות המזהרת. גם באתרים הכי ידועים אתה מוצא עצמך לצד תיירים בודדים. הריחוק, מזג האוויר ההפכפך, המחירים (שכמעט זהים לסטנדרט הישראלי והגבוה), והעובדה שמדובר ביעד המציע בעיקר טבע פראי, מרחיקים את איי פארו ממפת התיירות העולמית. כדי לאזן את מסכת הקשיים והאתגרים, חובה לציין שהכבישים מצוינים; שבתי ההארחה והצימרים ששהינו בהם היו כולם מקסימים ומאובזרים היטב; שמרבית המקומיים שפגשנו היו ידידותיים באופן יוצא דופן; ושהיופי החריג בצירוף השלווה של סוף העולם שמאלה מייצרים טיול שלא מזכיר כמעט שומדבר אחר. זה לא מתאים לכולם, ממש לא. אבל למי שכן, ממתינה חוויית חיים.
התרעות פיקוד העורף