למרות הבטחות מצד גורמים בממשל טראמפ כי הפיקוח האמריקאי ימנע זליגה למטרות צבאיות, ההסכם אינו מחייב את סעודיה לאמץ את "הפרוטוקול הנוסף” של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א) – מנגנון הפיקוח המחמיר שהיה חלק מהסכם הגרעין עם איראן ב־2015, ושאיחוד האמירויות אימצה במסגרת ההסכם הגרעיני שלה עם וושינגטון ב־2009.
סעודיה אומנם מציגה את המהלך כחלק מ”חזון 2030” לגיוון הכלכלה, הרחבת מקורות האנרגיה וצמצום התלות בנפט, אך בישראל רואים בו צעד בעל השלכות אסטרטגיות וביטחוניות חמורות ומרחיקות לכת.
החשש המרכזי בישראל אינו התוכנית האזרחית כשלעצמה, אלא התקדים שהיא יוצרת. הסכמה אמריקאית להעשרת אורניום על אדמת סעודיה – חרף הכחשתו של טראמפ והצהרתו כי המהלך מותנה בהצטרפות הממלכה להסכמי אברהם – מורידה את רף הפיקוח הבינלאומי דווקא בזמן שמנסים לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית. המסר המשתמע הוא שהעשרת האורניום היא כלי אזרחי לגיטימי, מה שעלול לדרבן מדינות נוספות באזור, ובראשן טורקיה ומצרים, לדרוש יכולות עצמאיות דומות.
הפרדוקס הטראמפיסטי
מנקודת המבט של ממשל טראמפ, “הסכם 123” – ששוויו מוערך בעשרות מיליארדי דולרים – נועד לפתח את תשתיות האנרגיה ומנועי הצמיחה של סעודיה תחת חסות אמריקאית, לצמצם את חדירתן של סין ורוסיה למפרץ, ולבסס את השותפות האסטרגית בין וושינגטון לריאד.
אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא עסקה המוצגת כמהלך מסחרי שנועד לייצב את המרחב האנרגטי־ביטחוני ולשמר את עליונותה האזורית של ארה”ב, עלולה לאפשר לסעודיה לפתח יכולות בעלות פוטנציאל צבאי מובהק – בראשן העשרת אורניום ועיבוד פסולת גרעינית (הפרדת פלוטוניום), שני נתיבים קלאסיים לייצור נשק. זאת בשעה שהממשל מנהל עימות תקיף מול איראן בדיוק כדי למנוע ממנה את אותן היכולות עצמן.
קישור העסקה להסכמי אברהם ולנורמליזציה עם ישראל הופך את המהלך כולו למנוף לחץ מדיני, אך גם חושף חולשה עמוקה במדיניות האמריקאית במזה”ת: הרצון לשמר השפעה אסטרטגית באמצעות עסקאות גרעין אזרחיות, בלי לתת את הדעת על חומרת השלכותיהן על האיזון האזורי ועל מרחב הפעולה של ישראל.
עבור סעודיה מדובר בדילמה מורכבת. מצד אחד, הממלכה מבקשת לחזק את מעמדה האזורי, לגוון את שותפותיה ולהבטיח עצמאות כלכלית ואנרגטית. מצד שני, ריאד מבינה שנורמליזציה עם ישראל – חרף התנגדות של 99% מהציבור הסעודי למהלך כזה ללא פתרון בסוגיה הפלסטינית – עשויה להעניק לה גיבוי אמריקאי עמוק יותר, לגיטימציה בינלאומית רחבה יותר, ואולי גם מנוף מול איראן.
אם הקשר בין העסקה הגרעינית לנורמליזציה יתפרש ככפייה ולא כצעד מדוד של בניית אמון, סעודיה עלולה להקשיח את עמדתה. לכן, השאלה האמיתית איננה רק אם ריאד תצטרף להסכמי אברהם, אלא באילו תנאים, מתי ובאיזה מחיר. המשמעות היא שההסכם אינו רק סוגיה של אנרגיה, הקמת כורים או העברת טכנולוגיה מתקדמת. מדובר במהלך שמעצב מחדש את מבנה הכוח האזורי, מגדיל את מרחב הסיכונים ויוצר מציאות אסטרטגית חדשה – פחות יציבה, פחות צפויה והרבה יותר מסוכנת.
מנקודת מבט ישראלית, ההסכם – הכולל גם עסקאות נלוות למכירת מערכות נשק מתקדמות ממטוסי קרב מתקדמים, דרך מערכות הגנה אווירית ועד ליכולת סייבר ומודיעין – מערער את הנחות היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי. מעבר לסכנת מרוץ החימוש ושחיקת היתרון הצבאי האיכותי, הקמת תשתיות גרעיניות ומתן יכולת העשרת אורניום על אדמת סעודיה – ללא פיקוח מחמיר וללא זיקה מחייבת להסדר מדיני רחב – יוצרים תקדים אסטרטגי מסוכן.
פרט למתן לגיטימציה אמריקאית לתשתיות רגישות במדינה מרכזית במפרץ, המהלך מגביר את הסיכון לזליגה טכנולוגית, לשיבוש חישובי הרתעה ולשחיקת המאמץ הבינלאומי לבלימת איום הגרעין האיראני.
יתרה מזו, אף שהממשל הסעודי הנוכחי מפגין עמדה פרגמטית ופרו־אמריקאית, המציאות האזורית דינמית: תשתיות העשרה וידע טכנולוגי שנבנים כיום עבור משטר ידידותי, עלולים ליפול לידי גורמים קיצוניים או משטר עוין במקרה של זעזוע פנימי בממלכה או טלטלות במדיניות החוץ שלה.
במקביל, ההסכם פוגע קשות ביכולת המיקוח הישראלית. אם סעודיה תשיג הישגים אסטרטגיים משמעותיים מול וושינגטון ותפחית את תלותה בערבויות ביטחוניות בלי לשלם מחיר פוליטי בדמות הכרה פומבית בישראל, הנורמליזציה תאבד את ערכה כמנוף מדיני. הישג כזה יבסס את מעמדה של ריאד כשחקנית עצמאית ואסרטיבית מול איראן, טורקיה וישראל, וירוקן מתוכן את הזיקה בין ההסכם הגרעיני לבין הסדר אזורי רחב וביטחון ישראל.
וושינגטון תידרש להכריע
מנגד, ישראל ניצבת בפני מלכודת אסטרטגית: אם יופעלו לחצים לטרפוד העסקה, או אם סעודיה תתעקש על הפרדה מוחלטת בין המסלול הגרעיני למסלול המדיני, ריאד עלולה לממש את איומיה ולפנות לבייג’ינג או למוסקבה לבניית הכורים. בתרחיש כזה, וושינגטון תידרש להכריע בין פשרה בפיקוח הגרעיני – שתערער את מדיניות אי־ההפצה – לבין שימוש במנוף הכלכלי־ביטחוני כדי לכפות על ריאד מתווה מדיני.
ישראל מצידה עלולה להפסיד פעמיים: גם לאבד את ההזדמנות ההיסטורית לנורמליזציה, וגם לראות את סין הופכת לשחקנית גרעינית בלב המפרץ הפרסי בפרויקט שיתנהל ללא פיקוח מערבי.
נסיעתו הדחופה של ראש ממשלת ישראל לוושינגטון משקפת את גודל השעה. המציאות מחייבת את ישראל לפעול בשלושה מסלולים מקבילים: במישור הבילטרלי, עליה לפעול מול הממשל והקונגרס להבטחת מנגנוני פיקוח הדוקים של סבא”א, הוצאת האורניום המועשר מתחומי הממלכה והגבלת יכולות הפיתוח העצמאיות של ריאד. במישור האזורי, עליה לחזק את הברית האסטרטגית והביטחונית עם שותפותיה להסכמי אברהם – ובראשן איחוד האמירויות – כדי ליצור חזית מאוחדת לבלימת מרוץ חימוש בלתי מבוקר.
התרעות פיקוד העורף