שורש הכשל נבע משתי סיבות בסיסיות: חוסר הבנת האויב וחוסר הבנת עצמנו, נטיותינו וטעויותינו החוזרות ונשנות. אילו היה לנו צבא בהיקף גדול מספיק כדי להתמודד עם יכולות האויב בכל זמן ומקום הרי שלא הייתה לנו בעיה. אבל רוב צבאה של מדינת ישראל הקטנה מבוסס על כוחות מילואים שיש לגייס בשעת הצורך, עניין שלוקח זמן. מכאן שאין לנו ברירה אלא ללמוד לזהות את כוונות האויב כמו גם את טעויות החשיבה החוזרות ונשנות שלנו ובכך יעסוק טור זה.
נדגיש שאנו מדברים על מודיעין אסטרטגי שמטרתו העיקרת הינה להתריע בפני מלחמה ולא מודיעין טקטי העוסק בנושאים נקודתיים כמו היכן נמצאים מחבלים ואמל"ח, התרעות על פיגועים וכדומה. בנוגע לאחרון, המבוסס על תצלומים, האזנות ואמצעים טכנולוגיים נוספים אגף המודיעין בהחלט מצטיין. הקושי נובע בדיוק במקום שבו נכנסת הפסיכולוגיה לפעולה – הבנת אופי חשיבתו של האויב והבנת עצמנו, נטיותינו ושגיאותינו.
חוסר הכרת האויב ואופן חשיבתו: כולנו נוטים להכיר היטב את תרבותנו ולא את תרבותו ואופן חשיבתו של האויב. במובן זה כולנו חוטאים בנרקיסיסטיות תרבותית משום הדרך שבה גדלנו וחונכנו ומשום שאנו מוקפים באנשים החושבים כמונו. לא קל ללמד את בן תרבות המערב המודרנית והאינדיבידואלית כיצד חושבים בני תרבויות מסורתיות קולקטיביות ובמיוחד את אופן החשיבה של אויבנו הנמנים על הקיצוניים שבתרבות זאת.
במובן זה אנו דומים לדג שחושב שיש רק מים מסביב. לך תסביר לו שיש גם אוויר ואדמה. אמ"ן לאורך השנים, וגם בימים אלו, מסרב באופן עקבי ללמוד את תחום הפסיכולוגיה הבין-תרבותית, תחום עשיר בכמות עצומה של ספרים ומאמרים של מיטב האוניברסיטאות בעולם הדנים בפערי חשיבה בין תרבותיים. התוצאה הינה ראש אמ"ן הטוען לפני טבח השבעה באוקטובר שלחמאס אין אינטרס לתקוף. המילה "אינטרס" בבסיסה הינה מערבית ומבוססת על חישובי רווח והפסד.
סאדאת תקף אותנו ביום כיפור, לדבריו, כדי לשקם את הכבוד המצרי. חמאס בראשות סינוואר תקף אותנו כשהוא ניזון מחשיבה משיחית ללא שום התחשבות בשיקולי רווח והפסד. האם שיקולי כבוד וחשיבה משיחית קשורים לחישובי רווח והפסד מערביים שראשי אמ"ן שלנו היו שבויים בתוכם? הם אפילו לא התחילו להבין את אופן חשיבתו של האויב. תמיכה כלכלית לחמאס אף היא קשורה לחוסר הבנה בסיסית של אופן חשיבתו של האויב ובעיקר, השלכה על האויב את אופן החשיבה שלנו.
העדר היכרות עם עצמנו: כולנו כפופים למנגנוני הגנה פסיכולוגיים שמעוותים את חשיבתנו וגורמים לנו לטעויות שנקראות בלשון העם בשם הכולל - "קונספציה שגויה". אנו נוטים ליוהרה משום שזו הרגשה נעימה שאנו הכי טובים וחזקים. גם הדרג המדיני והציבור מבקש עמדה זאת שוודאי יכולה גם להוסיף מנדטים. כולנו כפופים למנגנוני הדחקה דוגמת "אנו לא מפחדים ולא מורתעים" והשלכה – האויב מורתע.
אכן, לא רצינו להודות שאנו מורתעים מלתקוף את אויבנו בכל החזיתות ותחת זאת גרסנו שהם אלה שמורתעים. דיסוננס קוגניטיבי הינו מנגנון הגנה נוסף שבו אנו מנסים לאושש בהיגיון לכאורה את מה שכדאי לנו – כלומר, קונספציה. כל אלה הינן דוגמאות אחדות כדי לסבר את האוזן ולהבין כמה האדם מטבעו איננו יצור אובייקטיבי.
כיצד ניתן לחנך אנשי מודיעין לא לפול ככל האפשר במלכודות רגשיות-קוגניטיביות אלה? אין זה קל אבל ראשית חוכמה, צניעות והבנה שגם בביתנו איננו אדונים. כל מי שקם ומדבר בביטחון על עמדה מסוימת יתכבד ויספר איך הגיעה למסקנות אלה. וודאי בדרך היו לו איזה שהם התלבטויות או ספקות לפני שגיבש את עמדתו. האם הוא יכול לספר לנו עליהן? כך הפרט הופך להיות ההיפכא מסתברא של עצמו.
לא עוד מנגנון מלאכותי, עד כדי גיחוך, שבו קבוצה מקבלת תפקיד שלעיתים קרובות לא עולה בקנה אחד עם עמדותיה – לומר את ההיפך מהדעה המקובלת – כעת עליה לשכנע אחרים במה שהיא לא מאמינה בו בעוד אחרים ערים לכך שזוהי משימתם. על כן, איש המודיעין צריך להיות מיומן בלחשוד בעצמו – הוא מדחיק ומשליך ככל האדם ויש לו טעויות חשיבה אינהרנטיות מעצם בריאתו. למשל, ניתן לתת לאנשי מודיעין בהווה תרגיל – שכל אחד יכתוב, ראשית לעצמו, וינסה לשחזר מה חשב לפני השבעה באוקטובר ואם כשל שינסה לברר לעצמו למה ומדוע.
אולי יגלה שחש נכון והדחיק, אולי יגלה שהתקפל בפני הסמכות ואולי יגלה שחשב ש"אין עלינו." עלינו ללמד את אנשי המודיעין שלנו להיות פחות יהירים ויותר פרנואידים (לא במובן הפסיכופתולוגי אלא נטייה חיובית במצב של מלחמה). ובעיקר, ללמד אותם להקשיב לעצמם, לאסוציאציות שבאות ונעלמות, אפילו לחלומות משום ששם טמון לעיתים מה שאיננו רוצים לראות.
זוהי עבודה פסיכולוגית עמוקה שלצערי המודיעין שלנו היום רחוק ממנה שנות אור. אין שום עבודה פסיכולוגית ברמה האסטרטגית הזאת ואפילו אין כל הבנה שיש צורך בכך.
כמובן שאפשר להוסיף עוד עצות רבות לשיפורים שנגזרים מהקושי להכיר את עצמנו ואת האויב. ההיררכיה הצבאית היא אויב החשיבה החופשית שחשובה ביותר למודיעין. חשיבה חופשית זאת נפגעת פעם נוספת לנוכח רצונו של הפרט להתקדם במערכת וחרדתו לפרנסתו. בתנאים אלה, האם יוכל להתבטא בחופשיות? אז כיצד ממתנים היררכיה? קיימות שיטות שונות: מפגש ללא דרגות, מפגשים בהנחיית פסיכולוגים, משוב של פיקודים למפקדים, הנחייה שמותר לשתף בהרהורי לב לא מגובשים, לדבר "שטויות" משום שמי שלא מעז לומר שטויות לא יגיד גם דברים חכמים ועוד.
גיוון תרבותי (גיל, מין, רקע תרבותי) אף הוא הינו חשוב ביותר על רקע ההומוגניות הקיימת – בעיקר גברים צעירים יחסית ממוצא מערבי. הקבלה למודיעין מבוססת בעיקרה על מבחנים הבודקים יכולת אנליטית שנגזרת ישירות מתרבות מערבית מודרנית ולא כישורים חברתיים ויכולת מניפולטיבית שבה מצטיינים אויבנו.
זניחת המודיעין האנושי והסתמכות רבה על טכנולוגיה הינה התרחקות ברורה מניסיון להיפגש עם האויב ולהבין אותו. נבנה גדר ומי צריך להכיר את מי שמעבר לגדר?!
צריך להבין שלמוח האנושי אין בעיה לומר לעיתים ששחור הוא לבן. זה הרי מה שקרה לנו כשהתעלמנו מאוסף עצום של עדויות שהדיוט יכול היה להתרשם מהם. ראשי אמ"ן האחרונים היו נגועים ביהירות, הם התחרו ביניהם בהצהרות על משך התקופה שבה חמאס יהיה מורתע – החל מחמש שנים ועוד חמש עשרה. צריך רק להציץ בהם באולפנים ולהתרשם ששום דבר לא השתנה. ספקות מהם והלאה.
הדיון על כשלון המודיעין לוקה בחסר אחד מרכזי – מודיעין שתפקידו להעריך את כוונות האויב חייב להיות מצויד בכלים פסיכולוגיים שחיוניים הן כדי להבין את האויב והן כדי להבין את עצמנו. לא נראה שמישהו שם באמ"ן מבין זאת.
התרעות פיקוד העורף