מיד טלפנתי לזווילי, שהיה כבר בדרכו חזרה הביתה. "קרה דבר נורא. ירו ברבין", אמרתי לו. "אל תבלבל במוח", הוא ענה וטרק את הטלפון. התקשרתי שוב והתעקשתי: "נסים, ירו ברבין". "לא יכול להיות", הוא ענה שוב. רק בפעם השלישית היה זווילי קשוב ואמר: "חכה לי. אני חוזר וניסע מיד לאיכילוב".
משם יצאתי לבית המפלגה בתל אביב. פתחנו את שעריה והדלקנו נר זיכרון. אט־אט התאספו אנשים הלומים והמומים. אחרי כשעה החלטתי לנסוע הביתה. בהגיעי לגבעת שמואל, יישוב מגורי, עצרתי לרגע בביתו של חברי אמנון. הוא ניסה להרגיע את סערת רוחי בעזרת צלחת של מרק עוף מהביל. כך הסתיים הערב הדרמטי ביותר בחיי המקצועיים.
התרעות פיקוד העורף