מן המסך ניבט מנהיג תשוש ושבע אכזבות. כשהכריז מול המצלמות כי הניצחון קרוב, יכולת לראות כיצד פניו מביעות ספק מן הדברים שפיו עצמו הפיק.
מתקפת הרצח שמשתוללת כאן חודש ימים איננה - בניגוד לאינתיפאדה השנייה - עימות דמים בין מדינת ישראל וצבאה לבין הרשות הפלסטינית, אלא התקפה של הרחוב הפלסטיני על הרחוב הישראלי. במאבק הכוחות הזה מקומה של הרשות בצד של ישראל. שתיהן משתפות פעולה יחד נגד הצעירים הפלסטינים במאמץ לדכאו. לא אהבת ציון מניעה את אבו מאזן ואת ראשי המערך הביטחוני שלו, אלא הצבעת האי־אמון בו מצד הדור הצעיר. בצאתם לפיגועי הרצח, הם אומרים לו - נכשלת, יא ראיס, הקפדת להיות נחמד עם הישראלים, והותרת אותנו לבד במערכה.
לא במקרה כונה גל האלימות הנוכחי "אינתיפאדת ירושלים", למרות המאמץ מצד ראשי חמאס לשרבב את המסגד הקדוש לכל דיון על אודותיה. זהו אינו עימות דתי, אלא לפני הכל התפרצות ששורשיה חברתיים.
ישראל, אף שמיהרה להתנדב לכך, כלל איננה הכתובת לה. נתניהו מחמיא לאבו מאזן, אם הוא סבור שביכולתו להוציא לרחובות דוקרים ורוצחים בהבל פה. לא שהוא רוצה: בימים שבהם געשה הארץ מנאומו ההוא, עדיין המשיכו מנגנוני הביטחון שלו לשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ בדיכוי מהומות וברדיפה אחר מבוקשים. באותו נאום אף הצהיר אבו מאזן, כי האלימות אינה דרכה של הרשות. "באלימות", הוא נוהג לומר לשומעיו זה כמה שנים, "אנו מפסידים לישראלים".
אבו מאזן היה המנהיג הפלסטיני הראשון שהוביל מדיניות של מאבק בלתי אלים בישראל ורצה להגיע איתה להסכם שלום מלא. האם החמצנו אותו, ועוד נתגעגע? טרם בשלה השעה להשיב גם על השאלה הזו, אבל דבר אחד בטוח: התשובה תלויה לא רק במה שיגידו הגויים, אלא גם במה שיעשו היהודים.
התרעות פיקוד העורף