בחג השבועות יציינו יהודי עיראק 75 שנים לפרעות הפרהוד שהתחוללו בשנת תש"א, 1־2 ביוני 1941, ושבמהלכן נרצחו 179 יהודים: גברים, נשים וטף, ומאות נפצעו. עשרות בתים ובתי עסק נשדדו, ומשפחות רבות נותרו ללא קורת גג. שמות מרבית הנרצחים, שהיו תושבי בגדד, רשומים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה.
ההתנכלויות ליהודים התרחשו ללא סיבה. היהודים היו נאמנים לעיראק ולא נלחמו בה. אך הנאמנות לא סייעה להם, והם היו לטרף בידי ההמון והשלטונות, שלא בחלו בכל אמצעי האפליה והדיכוי. הם התייחסו ליהודים כאל מיעוט לאומי אשר בעצם נוכחותו נחשב בוגד באידיאל העולם הערבי.
למעשה, פרעות והתנכלויות התרחשו בכל היהודים שחיו במדינות ערב בגל פרעות אכזרי. בלוב בנובמבר 1945 נרצחו 133 ונפצעו רבים; בעדן שבתימן נרצחו בנובמבר 1947 כ־100 יהודים; במצרים, שבה התגוררו כ־80 אלף יהודים, אירעו מהומות קשות, ובסופו של דבר הם גורשו מבתיהם ומהמדינה. אף על פי שהעולם שמע רבות על "הנכבה הפלסטינית" , מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לעוול הקשה שנגרם ליהודי ערב. אומנם ההיסטוריה אינה תחרות של אסונות, אך צריך לציין כי במדינות ערב התרחש טיהור אתני של היהודים. כיום נותרו במדינות ערב כמה מאות יהודים, רובם חיים בצפון אפריקה. ממדי האסון של יהודי ערב היו גדולים מאוד. מספרם של אלה שנאלצו לעזוב את בתיהם הגיע ל־856,000.
רק באחרונה זוכות ההתנכלויות ליהודים במדינות ערב, שכאמור התרחשו עוד לפני קום מדינת ישראל, לתשומת לב הודות למחקריו המקיפים של ההיסטוריון אדווין בלאק האמריקאי. פרופ' שמואל מורה וד"ר צבי יהודה חשפו במחקריהם את הקשר בין המשטר הפרו־נאצי שקם בעיראק ב־1941, בראשות ראשיד עלי אל־גילאני, לבין המשטר הנאצי בגרמניה. המשטר בעיראק הפעיל תקנות אפליה נגד היהודים בכל תחומי החיים וגם הסית את ההמונים לפרוע ביהודים. השיא היה כאמור פרעות הפרהוד של 1941.
החיבור בין הלאומנות הנגועה בשנאת זרים ובין האנטי־יהודיות יצר מציאות של שנאת יהודים שקיבלה סיוע מהשגריר הגרמני בבגדד, ד"ר פריץ גרובה, ונתמכה על ידי מנהיגים עוינים כחאג' אמין אל־חוסייני, שברח מפלשתינה, שהייתה בשליטה בריטית, ומצא בעיראק כר נוח ונרחב לפעולותיו האנטי־יהודיות.
ההסתה הממשלתית וההתפרעויות האלימות של ההמונים נגד היהודים בעקבות החלטת עצרת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 יצרו אווירת אימים אנטי־יהודית, ששיאה היה תליית המיליונר היהודי שפיק עדס על לא עוול בכפו, בכיכר העיר בבצרה. ההסתה לוותה בהתלהמות אנטי־יהודית בשידורי הרדיו וגם מעל במת האו"ם. לבסוף, בלית ברירה, קמו יהודי עיראק ועקרו מהמדינה, שהם סייעו בהקמתה ובשילובה בעידן המודרני. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהם: בתי ספר, בתי חולים, בתי קברות וגם את קברות הנביאים יחזקאל, יונה, נחום האלקושי ועזרא הסופר. ממשלת עיראק השתלטה על כל הרכוש וגם על כל ספרי התורה שנותרו בעשרות בתי כנסת.
היו בוודאי עיראקים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם של אלה נדם. היהודים היו בגדר שעיר לעזאזל במאבקים בין הסונים והשיעים, כפי שכיום ישראל ניצבת במרכז המאבק בין איראן השיעית למדינות ערב הסוניות. מספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב קטן והולך. מן הדין כי בישראל נזכור את מורשתם כדי שלא תשתלט עלינו התעמולה הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודים, כדוגמת מכחישי השואה. ככל שנקדים בשימור המורשת ובאזכור ממלכתי של הקורבנות, כך נחזק את מעמדנו הלאומי והבינלאומי. כך גם נסייע להתפכחות בקרב גורמים מתונים בעולם הערבי, בייחוד בין האינטלקטואלים הסבורים שבמזרח התיכון התחוללה הגירה מסיבית של יהודים ממדינות ערב ולא רק קטסטרופה שקורבנותיה היו ערבים פלסטינים. בד בבד על המנהיגים הערבים ובכללם הפלסטינים להכיר בחלקם ביצירת הטרגדיה האנושית במזרח התיכון ולהפסיק לזרוע אשליות בכל הנוגע לזכות השיבה, שכן גלגל ההיסטוריה לא יחזור.
התרעות פיקוד העורף