"בעתיד הנראה לעין אין סיכוי להסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים", אומר ח"כ לשעבר זלמן שובל, מי שהיה שגריר ישראל בארצות הברית ומעורב בשיחות שלום עם הפלסטינים, בהופיע ספרו “דיפלומט" בהוצאת ידיעות ספרים. “הוויכוח הוא לא על שטחים, גבולות או התנחלויות, אלא נובע בעיקר מסירוב ההנהגה הפלסטינית, בדגש על האינטלקטואלים שבקרבה, להכיר אפילו בקיומו של עם יהודי, קל וחומר בזכותו למדינה משלו. אין בדור הנוכחי מנהיג פלסטיני שיהיה מוכן לחתום על מסמך שיכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, כולל אבו מאזן. יש לנסות להגיע להסדרי ביניים מסוימים כדי להוריד עד כמה שניתן את הלהבות".
שובל ממשיך: “משה דיין הבין, בהיותו שר החוץ בקמפ דיוויד לפני כמעט 40 שנה, שאין סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים. מתוך הבנה שכל הסכם שישראל תוכל לחיות איתו יידחה על ידי הפלסטינים, בעוד כל הסכם שהפלסטינים יוכלו לחיות איתו ישראל לא תוכל לקבל אותו, הוא הציע אוטונומיה במקום מדינה פלסטינית, שלה התנגד".
שובל “חושב דיינית" ומתייחס להתרחשויות שאירעו לאחרונה: “הפיגוע האחרון, בניס שבדרום צרפת, ממחיש שוב לעולם שישראל היא הגורם היציב היחיד במזרח התיכון המתפרק, בשעה שאירופה עדיין איננה קולטת מהם האיומים שנשקפים לה מהג'יהאדיזם המוסלמי, וניסיון ההפיכה בטורקיה מלמד כמה חשוב שיש מדינות יציבות כמו ישראל וארצות הברית".
“לא אביע כאן העדפה לגבי מי מהמועמדים. כפי שזה נראה כעת, קלינטון נוטה יותר למדיניות החוץ המסורתית והיותר אקטיביסטית של ארצות הברית, מה שעשוי להיות לטובתנו. לעומתה, אני מכיר את טראמפ באופן מאוד–מאוד שטחי. אם להתרשם ממה שאני שומע מאנשים הקרובים אליו, כמו משפחת קושניר של חתנו היהודי, אין לנו ממה לדאוג אם ייבחר. איך שלא יהיה, ישראל לא עומדת במרכז מערכת הבחירות שם".
הגם ששובל כיהן כשגריר “רק" חמש שנים, בשתי תקופות כהונה בשנות ה–90, שם ספרו איננו נטול אחיזה במציאות. “דיפלומטיות היא תכונת אופי, בלי קשר לכהונה כזאת או אחרת", סבור שובל, איש שיח מרתק, ש–86 שנותיו אינן ניכרות בו. “רישומה יכול לבוא לביטוי במקומות אחרים, כמו העולם העסקי, או אפילו המשפחה, אבל מייחסים אותה בעיקר לעיסוק בנושאים מדיניים. אני קשור לכך כבר 60 שנה, מאז ההכנות למבצע סיני, כשבתור עוזר צעיר לראש ענף מחקר באמ"ן, השתתפתי בשיחות המקדימות למבצע עם הצרפתים, שנערכו בקפריסין".
שובל הינו דיפלומט מזן לא שגרתי. אומנם הוא בעל תואר ביחסים בינלאומיים, מה שמעניק לו חותמת מקצועית, אבל גם בנקאי, פוליטיקאי, מומחה ראשון במעלה להסברה וחובב אמנות מובהק - עיסוקים שהדהדו מפועלו הדיפלומטי בגבעת הקפיטול, בוושינגטון, כשתמיד הייתה ברקע מעשיו דמות שהאירה לו כמגדלור.
זלמן לבית פינקלשטיין היה ב–46' נער בן 16, שעלה שמונה שנים קודם לכן מדנציג הפולנית–גרמנית לתל אביב, שבה למד בגימנסיה “גאולה" והיה פעיל בצופים. אז אירע לו מה שהוא מתאר כ"מאורע מעצב בחיי". זה קרה כשיצא עם חבריו בתנועה למחנה קיץ בשמרון, ליד נהלל. בשבתם ליד המדורה עם בני המושב הסמוך הופיע הידוען המקומי, משה דיין, ש"עשה עלי רושם עצום".
“אף שהייתה לו הילה של לוחם, הוא דיבר איתנו על מדינת היהודים שעומדת לקום לא כמפקד צבא, אלא כבעל חזון היסטורי ופילוסופי", כותב שובל בספר. “קסם לי שדיבר בלי הפאתוס הציוני, שאפיין מנהיגים אחרים, והשפה שלו הייתה כמו השפה שלי ושל חברי לתנועה. בעקבות הקסם נהיתי אחריו עד מותו כעבור 35 שנה, ב–81'".
“בדרך כלל אני לא הולך עם הרוב, אלא עם מה שאני חושב שנכון. רפ"י שיקפה מה שחיפשתי, כשלמרות המבוגרים שבה, זאת הייתה בעיקר מפלגה של אנשים צעירים, כולל הרבה אקדמאים ומושבניקים, בקיצור אנשים מהסוג שלי, שיכולתי להזדהות איתם. אומנם אמרו עלינו שעשרת המנדטים, שבהם זכינו בבחירות ב–65', היו כישלון גדול, אבל לא היה לנו סיכוי מול המנגנון הגדול של מפא"י, מה גם שבעקבות ה'פרשה' בן–גוריון שוב לא היה פופולרי כמקודם".
בן–גוריון כבר היה בדעיכה. הרשימה הממלכתית בראשותו בקושי קוששה ארבעה מנדטים בבחירות 69' לכנסת השביעית. כעבור שנה הושבע אליה החמישי ברשימה, שובל, במקום המנהיג הישיש, שלא הופיע לדיונים במליאה. “אז להיכנס לכנסת לא היה כמו היום", מציין שובל. “שלושה חודשים התכוננתי לנאום הבתולין שלי. היום יש כאלה שנבחרים לכנסת וכבר למחרת הם סגני יושב ראש או רוצים להיות תכף שרים".
ב–73' היה שובל עם חבריו מהרשימה הממלכתית בין מייסדי הליכוד. בסך הכל הוא כיהן בכנסת בין 70' ל–81' ובין 88' ל–90', כשיצא לכהן כשגריר בוושינגטון. הוא לא זכור כמחוקק גדול ולמעשה, התרכז בפעילות בוועדות ובדיונים בנושאים מדיניים. “הטירוף בכנסות האחרונות של העלאת הצעות חוק פרטיות בסיטונות יצא מכלל שליטה", מתריס שובל.
אף שבהיותו ח"כ שובל לא היה אמור להתגייס במלחמת יום כיפור, הוא שירת כקצין הסברה. כשליווה צוות זר, נקלע לאש מצרית כבדה כשחצו חזרה את התעלה. “אולי הייתי הרפתקן, אבל היה חשוב להראות לצוות ה-BBC שליוויתי את התמונה האמיתית", הוא מנמק.
כששובל מונה ב–90' כשגריר ישראל בארצות הברית, לדבריו, תפקיד שהובטח לו זה מכבר, הוא לא נהנה ולו משעה של חסד. כניסתו לתפקיד לוותה במהומות דמים בהר הבית, ועד מהרה החל ממשל בוש ללחוץ על ישראל לא להתערב במלחמת המפרץ.
“אותי הם לא היו צריכים לשכנע", הוא מבהיר. “ישראל, בהנהגת ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון ארנס, הבליגה והוכיחה שלא תמיד רצוי להיחפז וללחוץ על ההדק. הלחץ האמריקאי לא היה נעים, אבל גם לא נורא".
לדברי שובל, הניסיון הבנקאי סייע לו במגעיו עם הממשל. לאחר שבארץ העריכו את עלות קליטת גל העלייה העצום מחבר העמים בכ־10 מיליארד דולר, הוחלט לפנות אל הדוד סם. היו כאן מי שהציעו לבקש מהאמריקאים מענק או להמיר זאת במחיקת חובות. לא מניה ולא מקצתיה, הגיב השגריר–הבנקאי, שהבין ששתי האפשרויות לא יתקבלו בברכה, "מה גם שמי שמוחלים לו על חובותיו, ישר נכנס לרשימה השחורה ושוב איננו נהנה מאשראי".
הוא סבר שניתן להסתפק בערבויות שהאמריקאים יחתמו עליהן. ניקח הלוואות היכן שניקח בערבות ארצות הברית, הציע. לדבריו, היו כאן מי שחשבו לקרוא לכך “ערבויות שיכון". השגריר המיומן הוריד אותם מהעץ. לאמריקאים יש מספיק הומלסים משלהם, הבהיר. “קראנו לעניין ‘ערבויות לקליטת העלייה', והנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש האב, אימץ את הרעיון", הוא מעיד.
בספר מרבה שובל לעסוק בג'יימס בייקר, מי שהיה מזכיר המדינה בתקופתו כשגריר. "דג קר", כך הוא מתאר אותו בהומור. “עד היום בייקר, החולק איתי אותו תאריך הולדת, הוא ענייני כמו עורך דין", כך מסביר שובל את תיאורו הציורי. “לא הייתה לו דעה קדומה לגבי שום צד, אם כי בוועידת מדריד הוא נתן לסורים באבי–אביהם. בייקר ידע להיות פרגמטי ובניגוד לנשיא בוש לא הפגין זרות כלפי ראש הממשלה שמיר".
את מי שכיהנה כמזכירת המדינה בהמשך, מדלן אולברייט, מתאר שובל כמי שהייתה השוטר הרע בוועידת וואי בניגוד לנשיא קלינטון. לדבריו, היותה בת של מומרים לא שיחקה לטובת העניין הישראלי. שובל מצביע על מוצאם היהודי של רבים בממשל, ש"מחשש שיעירו להם כי הם פועלים ממניעים של נאמנות כפולה, גרמו לנו לא פעם נזקים".
“מזלנו הוא שלא כל היהודים בממשל הם כאלה", סבור שובל. “מביניהם אני זוכר לטובה את לורנס סאמרס, שבכהונתו כשר האוצר האמריקאי אמר - ‘אנחנו, יהודי אמריקה, הגענו למעמד שעליו אבותינו לא העזו לחלום, אבל אני רוצה שתדעו לכם, שכל זה התחיל עם הקמת מדינת ישראל'".
ב–2009, כשהוא כבר בן 79, יכול היה שובל, לדבריו, להיבחר מחדש ואולי, מי יודע, לזכות במשרה האבודה של סגן שר החוץ. הוא, שלטענתו שוב לא היה לו סיכוי בפריימריז בליכוד, “בתור מי שאף פעם לא היה חלק מדילים", חושף בספר הזדמנות להיבחר לכנסת ה–18. “ליברמן הציע לי מקום בטוח ברשימת ישראל ביתנו", הוא טוען.
עם העורף הכלכלי המוצק שממנו נהנה שובל, הוא יכול היה להרשות לעצמו לומר "נייט" לליברמן. שובל יושב על עשרות מיליונים, בין השאר הודות לבנק ירושלים, שהקים לפני שנות דור במסגרת עסקי האחים מאיר, כשרעייתו, כנה, היא בתו של משה מאיר, אחד משלושת האחים ולהם שלושה ילדים.
כיום, שובל, בעל מניות בבנק, הוא חבר דירקטוריון בו. קרן שהקים עם שלמה גרופמן פעילה בענף הנדל"ן. “כעת אני פעיל לא פחות מאשר לפני עשר–עשרים שנה", מציין שובל, הממלא שלל תפקידים ציבוריים, כולל ב"מרכז דיין" באוניברסיטת תל–אביב, שאותו הקים.
שובל מצייר. הוא ואברהם ורדיגר מפועלי אגודת ישראל היו מוכרים כקריקטוריסטים של הכנסת. פעם עשה לו שם עקיבא נוף תרגיל והעביר אחדות מהקריקטורות שלו לפרסום ב"מעריב". “זה התחביב שלי, אבל האהבה הגדולה שלי, פרט לאשתי כנה, נתונה למוזיקה", מבהיר שובל, הסבור שברשותו המינוי הוותיק ביותר של התזמורת הפילהרמונית. “מבחינתי, אין כמו המוזיקה לתת טעם לחיים".
התרעות פיקוד העורף