"השמאל בישראל קורס, או לפחות עובר שידוד מערכות שבו שמאל קיצוני דוחק הצדה את השמאל הציוני הישן שהקים את המדינה", גורסת ד"ר צביה גרינפילד, בעבר מפעילי מרצ ובמשך תקופה קצרה נציגת מפלגה זו בספרה החדש "התרסקות - סיפור קריסתו של השמאל בישראל" (הוצאת ידיעות ספרים).
לדבריה, השמאל הרדיקלי הפוסט־ציוני שהפך לגורם המשפיע בתנועה, רואה בישראל את מקור הרוע והוא אף מפקפק בזכותה להתקיים, זאת בניגוד לשמאל הישן, שאחרוני מנהיגיו רואים עדיין עצמם כציונים המחויבים לגורלו של העם היהודי.
במחקרה נמנעת גרינפילד מלהתייחס אל רסיסי השמאל שנפוצו לכל רוח, מדלגת מעל תופעות נוסח אורי אבנרי ("דמות מעניינת שכדאי להקשיב לה, אך גם לקחת את עצותיה בזהירות"), ואם תשאלו אותה על מנהיגי המחאה העכשווית נגד השחיתות, היא מנפנפת אותם בקלילות מנושא ספרה. בעוד אלדד יניב מזוהה על ידה כאיש השמאל הישן, "אין בין מני נפתלי לבין השמאל דבר".
בספרה היא מצביעה על משבר מנהיגות מתמשך בעבודה ואיננה פוסחת על שמעון פרס, הנשיא המנוח. "פרס גרם נזק למפלגת העבודה בכך שניסה לסגל אותה לימין המתנחל", היא טוענת. "מצד שני, הנכונות שלו להצטרף לכמעט כל ממשלה בלי להתעקש על האידיאולוגיה של השמאל, לא היטיבה עם המחנה הזה. אם כי זוכרים לו לטובה את חלקו כראש הממשלה בייצוב המשק בעקבות האינפלציה המטורפת של שנות ה–80".
"בשלב הזה קשה לדעת. גבאי התחיל את דרכו בהנהגת העבודה בצורה מאוד בעייתית. אי אפשר להיבחר כראש מפלגה בעלת מסכת ערכים מאוד מוצקה ולהתחיל לערער אותם בזה אחר זה במטרה להפוך את העבודה למפלגה פופולרית. כל אדם צריך להבין בתוך איזה קונטקסט הוא פועל".
צירוף גורמים מחוץ לשמאל למפלגה כמו ציפי לבני יצר את המחנה הציוני, אבל לא חולל מהפך בקלפי.
"אם יאפשרו ליצור הזה הקורא לעצמו 'המחנה הציוני', להתקיים ולשגשג, יש לעבודה סיכוי מסוים להצליח. הם קיבלו את ההזדמנות שלהם והגיעו ל–24 מנדטים, 9 מנדטים יותר מאשר בכנסת הקודמת, הישג יפה כשלעצמו, אבל לא מספיק. האם הם יקבלו הזדמנות נוספת? אין לדעת.
"אם מפלגת העבודה הייתה מסוגלת לקבל עליה כמנהיגה את ציפי לבני והיא הייתה מסוגלת לקבל את העבודה כמפלגה שלה, זה היה יכול להיות הפתרון הטוב ביותר למפלגה זו ודרכה לשמאל בכללו. מדובר באישה בעלת עקרונות מאוד ברורים, שלא הייתה מביאה הצהרות בעייתיות כמו אלה שמביא אבי גבאי. עם זאת, האפשרות שהיא תנהיג את העבודה לא בדיוק ריאלית".
מאשר להשפלה חוזרת שלו ושל מפלגת העבודה, דבר שפגע בה באופן חזק".
גרינפילד איננה פוסחת גם על שלי יחימוביץ', מי שנבחרה בשלהי 2011 כראש מפלגת העבודה. "שלי יחימוביץ' גרמה להסטה של העיקר לטפל, כשהעלתה על הפרק נושאים פחות מרכזיים", קובעת גרינפילד. "היא בזבזה אנרגיות של העבודה, ובכך גרמה נזק למפלגתה בפרק זמן מסוים עד שגם היא סולקה מראשות המפלגה".
נראה שאצלה ההתנגדות הגורפת לכיבוש, שבו היא רואה אם כל חטאת, היא מנקודת המבט שלה בבחינת חזות הכל. "השמאל מתרסק במידה רבה מפני שלא הצליח למלא את תפקידו בסיום הכיבוש. כלומר, לא עלה בידו לעשות את מה שהוא היה אמור לעשות".
בספרה גרינפילד אינה עושה הנחות למרצ, שאותה ייצגה כחברת הכנסת החרדית הראשונה במשך שלושה חודשים בשלהי הכנסת ה–17.
"עם שולמית אלוני, מייסדת המפלגה, זה היה אחרת", מוסיפה גרינפילד. "לשולמית אלוני היה חזון גדול של חיבור מיוחד בין רעיונות של צדק חברתי ושל תרבות עברית ומסורת הצדק של הנביאים לבין ההבנה העמוקה כעורכת דין למשמעות של זכויות אדם. על הבסיס הזה היא הקימה מפלגה בישראל וזה משהו נדיר, אישה שמצליחה להקים מפעל פוליטי משמעותי למשך תקופה די ממושכת. מכך התגלגלה מרצ עם השנים להיות מפלגת לוויין למפלגת העבודה. כשהעבודה לא בשלטון, מרצ מאבדת את זכות הקיום שלה".
גרינפילד מתארת את מרצ כ"ועדת הקישוט של הפוליטיקה הישראלית" ואומרת: "זאת מפלגה שאנשיה הם דוגמה לשמאל בלתי יעיל ובלתי מועיל. עליהם לעשות חשבון נפש בעניין הזה".
בחלק ניכר מספרה יוצאת גרינפילד חוצץ נגד מה שהיא קוראת לו "השמאל הרדיקלי" ומתפלמסת איתו. "לפני קרוב לעשר שנים, כשהייתי עדיין במרצ ונאבקתי כדי להיות נציגה שלה בכנסת, ראיתי שם אנשים שהרגישו לא נוח לשיר את 'התקווה' וגם לא הרגישו נוח עם עצם המילה 'ציונות', אפילו לא עם המילה 'יהודי'", היא מספרת. "לא האמנתי כשראיתי איך התופעה התרחבה והתפשטה".
"הבעיה העיקרית של ישראל כפי שאני רואה אותה, הבעיה הממאירה שלה, זו בעיית הכיבוש", היא מדגישה. "זאת מפני שכמדינה דמוקרטית אנחנו נמצאים במצב בלתי דמוקרטי בעליל. אנחנו שולטים על עם אחר, ויש בעיות קשות של צדק ושל הוגנות. אני מאמינה שכחברה בריאה עלינו לפתור קודם כל את הבעיה הנוראה הזאת. כמובן שלא הכל תלוי בנו. כמובן מדובר לא רק בנו. הפלסטינים תרמו את חלקם לכישלון הניסיון להביא לפתרון הבעיה".
"אני מקווה שלא נזדקק למקלטים אטומיים. לא התכוונתי להרחיק לכת עד כדי כך, אלא רציתי להצביע על אפשרות של אסון שאי אפשר יהיה להניח אותו בנבכי ההיסטוריה. מדובר באסון בסדר גודל שואתי, שבו כמות אדירה של אנשים תיחרב או לפחות תגורש. זה לא תסריט דמיוני לגמרי אם ניזכר במלחמות הבלקן, שם היו אירועים של השמדת עם. אני חוששת מאוד שההיסטוריה תחזור על עצמה".
גרינפילד טוענת בספרה שקשה למצוא כיום אנשי ספר, אומנים ואינטלקטואלים מהשמאל שמעיזים לצאת נגד הרדיקליזם החדש ונגד מסקנותיו.
"הכוונה לכמעט כל ספר שיוצא, לכמעט כל סרט חדש, גם לכל מחזה שמוצג ועוסק בהוויה הישראלית. אפשר למצוא שם הכל, רק לא הגנה על הצדק היהודי הציוני. אומנם בזמן האחרון יש המבינים את הבעייתיות שבכך וחוזרים להשתמש במונח ציונות גם באופן שהוא לא רק נגטיבי, לאחר שנים שבהן אזכור המונח 'ציונות' תמיד היה בהקשרים שליליים לחלוטין.
"כך נראה לי, למרות הספר החצי מטורף של עדי אופיר 'עבודת ההווה'. בוודאי ששלמה זנד הוא איש עם חן רב, חכם ויודע על מה הוא מדבר. מותר לי לחשוב עליו דברים טובים".
לד"ר גרינפילד, אישה אמיצה האומרת את אשר על לבה, אין בעיה לנתץ אפילו את לוחות הברית של עצמה. היא, שגדלה במשפחה חרדית–ציונית בירושלים ולמדה ברשת החינוך החרדית "בית יעקב", טרם פנתה ללימודי פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, לא היססה לבקר את החוגים שמהם באה בספרה "הם מפחדים: איך הפך הימין הדתי והחרדי לכוח מוביל בישראל", שיצא לאור ב–2002 (הוצאת ידיעות ספרים).
גם הפעם מפליגה גרינפילד אל מחקרה המטלטל מנקודת מבט אישית נוסטלגית. "דוגית נוסעת" נקרא הפרק הפותח שבו היא מתרפקת על הילדה שהייתה, בת למשפחה החרדית–ציונית היחידה ברחוב נרקיס, שנפשה הייתה יוצאת אל השירים מבית מדרשה של אמא רוסיה, שבקעו מקן התנועה המאוחדת ברחוב, שאת סִפו לא העזה לעבור.
את חציה היא מפנה אל השמאל, שתחת כנפיו הייתה לחברת הכנסת החרדית הראשונה. בשנת 2000, שמונה שנים לפני שנשבעה אמונים בכנסת, החליטה להתפטר מחברותה בהנהלת בצלם, אחרי שהיא השלימה עם הקיצונים בארגון, שהתעקשו על הכללת זכות השיבה בהסכם ברק–ערפאת, שלבסוף לא קרם עור וגידים.
גרינפילד (72), הנשואה לד"ר ג'פרי גרינפילד, רופא ילדים שחזר בתשובה, ואם לחמישה אקדמאים, היא דמות מרתקת, שכעדותה בטיול מחוף אל חוף בארצות הברית הייתה מהתרמילאים הראשונים. לדבריה, היא לנכדיה "סבתא של שניצלים ופירה", וכחובבת קולנוע מובהקת היא נהנית ללכת איתם לסרטים.
עם כל זיקתה לשמאל ועם חרדיותה, היא מגלה שבבחירות לעיריית ירושלים הצביעה לראש העיר, המייצג מחנה אחר. "חשוב שבירושלים יהיה ראש עיר בעל שיקולים כלל ישראליים ולא רק חרדיים", היא מנמקת. "לא הייתי רוצה שבעיר שלי יהיה ראש עיר חרדי. החרדים הם אנשים טובים, אבל הממלכתיות איננה ערך שמוטבע אצלם".
התרעות פיקוד העורף