מחר (25 ביולי, רביעי, ב־15:00) תדבר הרבנית בר־שלום (73) על אביה בפסטיבל הלימוד היהודי "לא בשמיים", שייערך במכללת תל חי, בפאנל שכותרתו "מסכת אבות – מנהיגים מדור הנפילים, געגוע או מיתוס?" איתה בפאנל ישבו פרופ' צביה ולדן, גיל חובב וליאור דיין. "לצביה (בתו של שמעון פרס – ר"ק) ולי היו אבות מנהיגים מהשורה הראשונה, שהנהיגו את המדינה במשך תקופה ארוכה, נכחו בהוויה שלנו ועיצבו את הדור, כל אחד בדרכו", אומרת בר־שלום.
אחד הסיפורים המרגשים על אביה נוגע בימים שלאחר פטירת אם המשפחה, מרגלית ז"ל, ב־1994. "אמא איחדה את המשפחה", היא מספרת. "בימי ההולדת שלנו, דבר ראשון בבוקר היא נתנה בידו את הטלפון כדי שהברכה הראשונה תהיה מאבא. בשיחה שניהלנו, הבנות, לאחר פטירתה, הבענו את כאבנו ודאגתנו שבלי אמא הבית יתפרק ולא נהיה קרובים כמו פעם. אבא, ששמע את שיחתנו, אמר: 'אני אהיה גם אבא וגם אמא שלכם. אתם תבואו לכאן פעם בשבוע ואהיה איתכם. ארצה לשמוע מה קורה איתכם ובחייכם, כמו בימים שאמא הייתה בחיים".
אגב, לכל אחד מ־11 הילדים לבית יוסף יש בת או נכדה ששמה מרגלית, ועשרה נכדים נושאים את השם עובדיה - "חוץ ממני. יש לי בן אחד שקרוי על שם חמי ושתי בנות", היא מסבירה.
הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו ב־7 באוקטובר 2013 בגיל 93, נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו. בין היתר, הוא כיהן כרב הראשי הספרדי והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. בתו עדינה נולדה בירושלים, ובגיל 18 התחתנה עם הרב עזרא בר־שלום. בשנת 2000 הקימה את המכללה החרדית ירושלים, המכללה החרדית הראשונה לנשים, ומאז היא נחשבת לפורצת דרך בפעילותה למען השתלבותם של חרדים באקדמיה. ביום העצמאות תשע"ד הוענק לבר־שלום פרס ישראל על מפעל חיים, תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, וכן הייתה בין משיאות המשואות. בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה־20, מונתה לעמוד בראש מועצת נשים מייעצת למפלגת ש"ס, לצד יפה דרעי, אשת היו"ר אריה דרעי.
בכל פעם מחדש מופתעת בר־שלום כשאנשים מבקשים לדעת אם אביה באמת היה פנוי גם לשיחת בת עם אביה. "איך אפשר שלא?" היא עונה. "הוא לא היה רק מרן. הוא התנהג כאבא, ואנחנו, ילדיו, אף פעם לא היינו צריכים לקבוע מועד לפגישה. ולא עזר לכל העוזרים והמלווים שניסו לחסום אותנו; היינו נכנסים ויושבים איתו, ותמיד הייתה בו שמחה כשהגענו הביתה".
המחאה החילונית נגד סגירת עסקים בתשעה באב לא נעלמה מעיניה של בר־שלום. כשהיא נשאלת מה לדעתה חסר כיום בחברה החרדית, היא מודה: "חסרה מנהיגות תורנית שמבינה גם את הלך הרוח בציבור שאינו שומר מצוות, למרות שאינה מסכימה איתו. זה חשוב, אם אנחנו רוצים להישאר עם אחד ולא להסתגר כל אחד בתוך השבט שלו. היו זמנים שהתורה איחדה אותנו. זה לא המצב העכשווי. כיום בציבורים מסוימים, לא רק שאין רצון ללמוד תורה, אלא יש פחד נוראי וצועקים: 'הדתה, הדתה'. לובה אליאב אמר בעבר: 'רצינו דור שיהיה חופשי מדת וגידלנו דור של בורים', זה ההבדל ביני לבין תלמידי חכמים, כולל מבני משפחתי. אני שומעת מה אומר תלמיד חכם, אבל שומעת גם מדברי לובה אליאב, או אחד העם, ומנכסת את דבריהם בשעת הצורך. הייתי רוצה לראות כאן עם אחד, פעילויות משותפות לחרדים וחילונים ומגורים בשכונות מעורבות".
הפסטיבל "לא בשמיים" מציין השנה 20 שנה להיווסדו. בשלושת ימי הפסטיבל, שנפתח היום, יתקיימו מגוון אירועי הגות, פילוסופיה, לימוד, מוזיקה, תיאטרון ועוד. "אני משתתפת בפסטיבל משנתו הראשונה, וזה אירוע משובב עין ולב", אומרת בר־שלום, שתשתתף מחרתיים גם בפאנל "חרדים, ציונים ומה שביניהם" (26 ביולי, חמישי, ב־15:00).
התובנה שיש להקים מוסדות לימוד לציבור החרדי היא שהביאה את הרבנית בר־שלום להקים את המכללה החרדית הראשונה ללימודים אקדמיים, שסללה דרך למכללות נוספות ויוזמות בחברה החרדית. "צריך להפריד בין השכלה גבוהה (לימודים תורניים) הקיימת באוכלוסייה החרדית בתוך עולם התורה ובין המכללה שהקמתי לצורך לימודים אקדמיים", היא אומרת. "כיום לומדים באקדמיה 13,500 חרדים, ומדי שנה יוצאים לשוק העבודה 4,000 חרדים אקדמאים".
בשנה שעברה, בעקבות קשיים כלכליים, נסגרה המכללה שהקימה. "אם אבי היה כאן, המכללה לא הייתה נסגרת", משוכנעת בר־שלום. את כעסה על כך, ובמיוחד על שר הפנים אריה דרעי, ביטאה בראיונות רבים שבהם אמרה, בין היתר, כי "זמנה של ש"ס עבר". עתה היא נמנעת מלהרחיב על תוכניותיה הפוליטיות. "בקרוב תשמעו על דרכי הפוליטית", היא מבטיחה.
התרעות פיקוד העורף