הסכם השלום עם איחוד האמירויות הערביות, אשר נחתם בחודש שעבר, מהווה על-פי רוב צעד אסטרטגי חשוב והכרחי ליחסיה הדיפלומטיים של מדינת ישראל במזרח התיכון. באופן סמלי, היום (שישי) צוינו 45 שנים לתחילתו של גיבוש הסכם שלום נוסף, עליו חתם מנהיג הליכוד המיתולוגי, מנחם בגין עם נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת.
הסכם הביניים, או בשמו השני "הסכם סיני 2", היה למעשה הצהרה כתובה כי בכוונתם של שני הצדדים (ישראל ומצרים) לפתור את הסכסוך ביניהן בדרכי שלום. אותו הסכם אף כלל סעיף מיוחד, בו התחייבו הצדדים שלא לנקוט איום או להשתמש בכח בשום שלב עד חתימת הסכם ממשי, והדגיש: "שתי המדינות נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום, סופי וצודק באמצעות משא-ומתן".
כמו בימינו, גם אז נחתם ההסכם בתיווך המעצמה הגדולה - ארצות הברית. שר החוץ האמריקאי דאז, הנרי קיסינג'ר (שהיה גם היהודי הראשון בתפקידו), שימש כמגשר בין שתי המדינות. בהובלתו של קיסינג'ר, נתנה ארצות הברית לישראל ערבות להספקת נפט כתחליף לבארות הנפט שפונו בסיני וכמו כן, הבטיח כי במקרה של מלחמה עתידית, ארה"ב תכין בתוך כחודשיים תוכנית חירום לאספקת ציוד צבאי לישראל.
ההסכם, שאושר ברוב של 70 תומכים מול 43 מתנגדים ושבעה נמנעים, נחשב מאז לגפרור הראשון שהצית את הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים, אשר נחתם ב-26 במרץ 1979, כארבע שנים מאוחר יותר.
התרעות פיקוד העורף