הגעתי לד"ר שיפטן בדיוק עשור אחרי שהוציא את ספרו עב הכרס "פלסטינים בישראל: מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית". אז, ב־2011, קשה היה לצאת ממנו אופטימיים לגבי אפשרות של פתרונות קואליציוניים ושכנות טובה, אבל גם הושטת היד של עבאס והצלחתה של מפלגת רע"מ בבחירות לא שינו את דעתו.
"יש דיסוננס בין נכונות רוב החברה הערבית בישראל להשתלב כלכלית ואפילו במידה מוגבלת וממולכדת, בחברה, לבין הצורך שהם מרגישים לבחור לעצמם נציגים שפוסלים מעיקרה את מדינת ישראל", ד"ר שיפטן קובע.
"היית יכול לומר 'אם דן צודק והם רוצים להשתלב בחברה, אז שיבחרו נציגים שמשקפים את רצונם'. למשל, אם רצונם הברור שערביי ישראל לא יהיו מעורבים בטרור נגד המדינה, אז למה כשערבי מאום אל־פחם רצח שני דרוזים על הר הבית, נערכה הפגנת תמיכה גדולה בו ולא הלכו לנחם את המשפחות? הם רצו להגיד 'אנחנו ערבים גאים'. למה בוחרים לכנסת אנשים כמו חנין זועבי ואחמד טיבי? מי שרוצה להיות חבר באליטה הפלסטינית, ברובם הגדול, חותם על אחד משני מסמכים שאומרים שישראל בלתי לגיטימית, כי היא תוצר של מפעל קולוניאלי והיא ממשיכה לפעול בצורה זו. כדי שתהיה לגיטימית, צריך לממש את זכות השיבה, שמשמעותה חיסול המדינה היהודית. אנחנו רגילים לדפוס המערבי, שככל שאדם יותר משכיל ומשתלב, כך הוא יותר מתון. בעולם הערבי ההפך. האליטות הרבה יותר רדיקליות מאשר הציבור הרחב. למשל ההתנגדות הגדולה לישראל במצרים וירדן היא בקרב האליטות".
שיפטן הבהיר את עצמו: "אז מסלקים את מובארק, ומי עולה? האחים המוסלמים, שהם הרבה יותר גרועים. אני זוכר הפגנות בשדרות רוטשילד שצעקו בהן 'רוצים להיות כמו במצרים'. חיים בלה לה לנד. לא מבינים שבמצרים יש שתי אופציות, או דיקטטורה צבאית או האחים המוסלמים. האופציה הליברלית לא קיימת, כי זו התרבות הפוליטית, הערבית. האם היא יכולה להשתנות? כן. ראינו בטורקיה פעמיים במשך מאה שינוי של תרבות פוליטית. פעם לכיוון החיובי בימי אטאטורק ופעם בכיוון השלילי בימי ארדואן".
הוא המשיך: "למה העולם הערבי, מהאוקיינוס האטלנטי עד למפרץ הפרסי, ברובו הגדול כושל? מדינות עשירות, באופן פוטנציאלי, כמו עיראק ולוב, רואות אזרחים שבורחים כשהסיבה העיקרית היא תרבותית ולא בגלל שאין כסף, או השקר הרדוד והעלוב שזה בגלל הקולוניאליזם. בסינגפור היה קולוניאליזם, והיא אחת המדינות המוצלחות בעולם. בזרם המרכזי של העולם הערבי אין נכונות לקבל אחריות. אומרים 'זה בגלל הכיבוש, הציונות, המשטרה הישראלית'. תמיד יש תירוץ חיצוני ולא מקבלים על עצמם אחריות לכישלון המונומנטלי של העולם הערבי להתמודד עם האתגרים של המאות ה־20 וה־21. אין תופעה כל כך נרחבת, בשום ציבור אחר במדינה, של החזקת נשק לא חוקי, וכל התירוצים לא יעזרו. החברה הערבית היא האשמה הבלעדית בעובדה שיורים בחתונות. זה לא עניין משטרתי, זה עניין תרבותי".
"אנחנו בכל תחום אומרים 'נעשה משהו טוב לעכשיו ואחרי זה נסתדר', אבל כך אתה ממשכן את העתיד. אותו דבר עשו ביוון בתחום העוני. אמרו 'ניתן לעניים, שירגישו טוב'. מה קרה? יוון קרסה, וגרמניה הייתה צריכה להצילה. חבל שאתה לא יכול לעטר את המאמר בקריקטורות. מישהו יושב על אי בודד ומנסר סירה שיכולה לאפשר לו להיחלץ כדי לעשות מדורה שעליה יצלה את הדגים".
אי אפשר לשבת מול ד"ר שיפטן ולא לזוז באי־נוחות. הוא מדבר בצורה נחרצת, ניגש מדי פעם למחשב ושולף נתונים כדי לחזק את דבריו, ואם תשאלו אותו, הוא בכלל לא קיצוני. "אני מפא"יניק והרבה יותר פתוח ממפא"י ההיסטורית", הוא מעיד על עצמו.
"ההנחה היום היא שאסור להעליב, ואני אדם מעליב במהותי. כל אדם שחושב באופן עצמאי נאלץ יום אחד להעליב מישהו, כי הוא חולק על משהו שהיה מקובל, אז אם יש כאלה שנעלבים? בבקשה. אדם שמאז 67' מטיף לחלוקת הארץ ומטיף לחלוקת ירושלים ונחשב ימני, בסדר. לאן שזה לוקח אותי, ימין, שמאל, מרכז, למעלה, למטה. הרי מה הייתה גדולת מפא"י? היא זיהתה נושא אחד או שניים קריטיים, ושם הייתה לה עמדה מגובשת וכל היתר היה פתוח למשא ומתן. גם בן־גוריון שהעמיד פנים כנוקשה וגם לוי אשכול שהעמיד פנים כרך, היו עשויים מאותה יריעה. יש לי פתק בכתב ידו של אשכול שבו כתוב 'למה להתרגז כשאפשר בשקט להכניס חוקן?'".
הוא הסביר כי "אחרי שכתבתי את הספר 'כורח ההפרדה' קיבלתי טלפון ממועצת יש"ע ובאו משם כמה אנשים לבקר אותי. אמרו 'לפני שתסביר את עמדתך, אנחנו רוצים להסביר למה הארץ שלנו'. אמרתי 'מציע שאגיד לכם למה הארץ שלנו ואתם תשלימו'. התחלתי לדבר ופתאום אני רואה שהם לוקחים נייר ומתחילים לכתוב. אמרו 'הנימוקים שלך טובים משלנו, עכשיו אנחנו בכלל לא מבינים אותך'. אמרתי שבחדר הזה אני לא יכול להסביר, אבל יש חדר למטה שמיועד לאדם אחד ובו כל יום אני נותן משהו שהוא רק שלי ואף פעם לא מצפה שתצא יד מהאסלה ותגיד 'תודה'. אני מוציא אותו, כי אחרת הוא ירעיל אותי. את הדימוי הם לא אהבו, אבל את המסקנה הבינו. אני מבין שמהות ההצלחה של הציונות זו ההתמקדות בבניין חברה ואומה על חשבון מיצוי מלוא הזכויות ההיסטוריות".
ד"ר שיפטן לקח מהשידה הסמוכה קופסה ישנה. "זו קופסת קרן קיימת משנות ה־30, שמציגה את האדמות שהקרן רכשה", הסביר. "שים לב היכן לא נרכשו אדמות. לא בשומרון, לא ביהודה, במילים אחרות התנועה הציונית לא רכשה שם אדמות, כי אמרה 'זה מאוכלס בצפיפות בערבים'. ככה גם קמה המדינה ועוצבו גבולות החלוקה. אם אתה רוצה לקרוא לזה ימין, אתה יכול לקרוא לזה מצדי 'אופרטה'. זו עמדת מרכז, שאגב, בראשית שנות המדינה התחזתה לשמאל. מפא"י לא הייתה שמאל. היא רצתה להיות ציונית־סוציאליסטית, ולכן אני מפא"יניק. לי עוד הייתה הזכות לדבר עם בן־גוריון על הנושאים האלה".
הוא החל לתאר את מה שהוביל לפגישתו עם ראש הממשלה הראשון של המדינה: "יום אחד הלכתי ליד פח אשפה בתל אביב וראיתי ספר מבצבץ 'כתבי לנין'. לקחתי וקראתי. הייתי אז חוקר צעיר באוניברסיטה, באתי לבן־גוריון, שכבר לא היה ראש ממשלה ואמרתי, 'אתה לנין ללא שפיכות דמים'. זו הייתה הפעם היחידה שהוא התייחס לכלומניק שבא לדבר איתו. פניו הרצינו, והוא אמר 'זה קומפלימנט'. בן־גוריון הבין שמטרת הציונות היא להחזיר את העם היהודי להיסטוריה כעם מתפקד ולבנות פה חברה. השאלה אם נשב ליד אבנים קדושות, או לא, לא עניינה אותו".
בסוף דבריו, אמר: "השב"כ התפתח מלהיות ארגון של בן־גוריון לארגון של כלל מפא"י ואחר כך של הקואליציה. היום אני לא מכיר ארגון ביטחון פנים שיותר פתוח ממנו. אצלנו צורחים שהדמוקרטיה מתמוטטת, וזה גם מה שצעק מנחם בגין בימי השילומים. כותרות כמו 'קץ הדמוקרטיה' מופיעות כל כמה שנים ותמיד אומר אותן מי שלא נמצא בהנהגה. מה זה דמוקרטיה? כשאני בשלטון, וכשאני לא, היא כנראה הגיעה לקצה".
התרעות פיקוד העורף