לוי שמר על איפוק. “אני אימפולסיבי מטבעי אבל עובד על עצמי להיות יותר רגוע", הוא מגלה בבוקר שאחרי ההצגה הכי טובה בכנסת. “לכל אדם יש רגשות וסף עצבים, אבל אני עובד על עצמי להיות יותר ממלכתי, לגלות סובלנות ולספור עד שלוש לפני שאני מביע את מה שאני חושב. כבר לפני שישה חודשים, כשעוד לא ידעתי שאכהן בתפקיד היו"ר, אמרתי לעצמי, וואלה, אתה מספיק ותיק כדי להגיע להישגים גם בלי להתרגז".
כנראה שאתה בדרך הנכונה, כי לאורך החיקוי של אמסלם, ואף על פי שרבים פרצו בצחוק רועם, שמרת על פוקר־פייס. “ניסיתי לקצר לו את הזמן, כי הוא גלש וגלש עם החיקוי, אבל לא הייתה לי בעיה עם זה. עברתי אירועים הרבה יותר קשים בחיי, לא זה מה שיטריד את מנוחתי. אני נגד לרדת לגופו של אדם. תתקוף שיטה, רעיון, תתקוף אפילו ממשלה, אל תתקוף אדם באופן פרסונלי. אבל אם ח"כ אמסלם בחר לעשות את זה פעמיים מהדוכן אז בסדר, מקובל עליי. הסתכלתי עליו והשבתי לו בניחותא ובאורך רוח: 'תודה רבה, ח"כ אמסלם, אני מודה לך מאוד, ח"כ אמסלם'". בניגוד מוחלט לאירוע ההוא.
“זה היה בדיוני הוועדות של הכנסת הקודמת, כשהקואליציה ניסתה לשנות חוקי יסוד. והאמת היא שכן, התרגזתי. פעם ביובל גם לי יש איזה סף. אני אדם אמוציונלי והייתי בסערת רגשות, כי הדיון התקיים ערב לפני יום הזיכרון וביקשנו מהיו"ר לנעול את הישיבה ולהמשיך אותה למחרת. הייתי צריך ללכת למשפחות של חיילים שלי שנהרגו, למשפחה שלי השכולה הייתי צריך ללכת. התזמון והאווירה גרמו לכך שאמרתי דברים קשים. הוציאו אותי החוצה, החזירו אותי פנימה ואני המשכתי להילחם. בפועל יכולתי לעשות את זה אחרת. אז התנצלתי על העניין וגם למדתי לקח שבמקום לצעוק אפשר להפעיל כל מיני תרגילים פרלמנטריים. אבל בסדר. מודה ועוזב ירוחם".
הראיון עם היו"ר הטרי של הכנסת מתקיים באחד השבועות הסוערים שידעה הכנסת, בין דיונים ממושכים וועדות אמוציונליות, אבל לוי נינוח. “הימים המטורללים האלה לא רוצים להסתיים", הוא מחייך בשוויון נפש ושולח למלא את מקומו כיו"ר הכנסת דווקא את דוד ביטן וחבריו מהאופוזיציה.
רגע אחרי סערת נפילת חוק האזרחות השבוע, הוא אומר "הצבעתי בקדנציה הקודמת עם הממשלה בעד החוק, כיוון שמבחינתי לא משחקים בביטחון. החוק הזה מהווה מסננת כנגד הצפת מדינת ישראל באזרחים פלסטינים. עברנו ערב ארוך ולא פשוט עם ניסיונות לגשר על הפערים בין השותפות הקואליציוניות. הניסיונות צלחו בחלקם. לצערי, בהצבעה יצא תיקו והחוק לא עבר.אני לא חושב שזה יזעזע את הממשלה והקואליציה, כיוון שרבים עשו מאמץ להתפשר ובסופו של דבר היחסים בין ראשי הקואליציה טובים ומאפשרים לפתור סוגיות מורכבות. במהלך הדיון האמוציות של חברי הכנסת עבדו שעות נוספות, וזה הצריך ממני הרבה קור רוח ומאמץ להרגיע את הרוחות".
הוא בן 70, מהמבוגרים באחת הכנסות הצעירות שידעה המדינה, אבל חד וחריף ואהוב גם על יריביו הפוליטיים. כשעלה לדוכן היו"ר בפעם הראשונה, זכה לחיבוקים נלהבים מרוב חברי הבית. “אני איש של אנשים", הוא מעיד על עצמו. “וגם מאוד רגשן. אנשים חושבים שאני קשוח, אפילו אשתי חושבת ככה. אני מנהל את המליאה בצורה קשוחה בנושאים מסוימים, אבל כשהתיישבתי על כיסא יו"ר הכנסת בפעם הראשונה, ההתרגשות שלי לא ידעה מעצורים. גילוי קטן? אפילו בצבצה דמעה בזווית העין שמיד מחיתי אותה, שלא יגידו שאני סתם רגשן. ואחר כך נפגשתי עם הנשיא ריבלין, כי בזמנו הוא היה היו"ר הממלכתי ביותר. ישבתי איתו שעה ארוכה לשיחה כדי לשמוע איך לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. ביקשתי את רשותו לפתוח אליו קו ישיר בכל נושא ושאלה".
בין הפעולות הראשונות שביצעת כיו"ר הייתה ההחלטה השנויה במחלוקת להקפיא העלאת הצעות חוק פרטיות למשך חודש, שמשמעותה היא חסימת היכולת של האופוזיציה להעביר חוקים.
“הצעתי את הנושא בישיבת נשיאות הכנסת, היו שם חברי כנסת מכל הסיעות וקיבלתי את הרושם שלא תהיה בעיה. אחרי יומיים האופוזיציה פתאום הביעה התנגדות. הופ, מצאו משהו שאפשר להיאחז בו נגדי. ניסו גם להגיש עתירה בבג"ץ שנדחתה על הסף".
הסטודנטים של לוי לא עושים לו חיים קלים בכנסת. המליאה שקיבל בירושה מיריב לוין היא ההפך הגמור מהחיבוק עם הלבבות. עד כה לא זכה לרגע של חסד. כבר בהשבעת הממשלה, יומו הראשון בתפקיד, נאלץ להתמודד עם עלבונות וקריאות ביניים שהפריעו למהלך הטקס.
מאז ההשבעה המגמה רק מחריפה. דוד ביטן קרא לבועז טופורובסקי “בריון אלים", דודי אמסלם אמר לו “אתה צריך אשפוז, אפס, בושה לכנסת", ומיקי זוהר ביקש מעידית סילמן “לענות כמו ילדה טובה".
“זה נורא ואיום. האמירות האלה הן בדיוק לגופו של אדם ולא לגופו של רעיון. אמירות מיזוגיניות כמו של מיקי זוהר הן בלתי נסבלות. הוא לפחות התנצל. אחרים לא טרחו להתנצל. כשהממשלה שלנו נבחרה, אני לא הרשיתי למחוא כפיים באולם. אמרתי, נא לגלות איפוק. חזרתי על זה פעמיים, והכל כדי למצוא את הדרך ללבבות, לא לקנטר ולא לזרות מלח. לא ראיתי התנהגות דומה בצד השני".
לוי נשוי לנורית, חברתו מתקופת הצבא, אב לארבעה ילדים ואח שכול של פיני ז"ל, שנהרג בשירות מילואים בידי מחבל, ורונן ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים. עד כניסתו לפוליטיקה עשה שורת תפקידים בכירים במשטרה וכיהן 24 שנים כמפקד מחוז יהודה ושומרון, מפקד מחוז ירושלים ונספח המשטרה בארצות הברית. בכנסת שימש כסגן שר במשרד האוצר וכחבר כנסת מטעם יש עתיד.
בסביבתו המקצועית והפוליטית נחשב לוי לאיש הגון וצנוע ולמפקד ומנהל קפדן. “יש בי רגישות ורגשנות שלא כל כך רואים כלפי חוץ", הוא מחייך. “אני מזיל דמעה כשאני צופה בסרט ומהר מקנח את העיניים כדי שלא יראו. בתקופת הפיגועים הקשים בירושלים, אחרי שפיניתי את המתים והפצועים וחזרתי הביתה באמצע הלילה, התמונות מהזירה היו חוזרות אליי במיטה, והייתי מרשה לעצמי להתפרק ולבכות, ממש להרטיב את הכר. בבוקר שוב הייתי מתעורר, ויוצא לשטח אל העולם האכזר עם פרצוף קר כמו קרח. הפקודות היו יוצאות בצורה קרה, ללא שום רגש, אבל בתוכי הייתי מדקלם את מספרי ההרוגים והפצועים והמטענים והאוטובוסים. עד היום תעירי אותי באמצע הלילה ואני אשיר את כל נתוני הטירוף שעברנו בתקופת האינתיפאדה".
באירוע הזה לקה לוי בהתקף לב, אך סירב להתפנות עד לסיום תפקידו. “ישבתי במשרד שלי בבוקר ואמרתי בלבי, אלוהים, תעשה שלא יהיה עוד פיגוע, כבר אין לי כוח, ואחרי עשר דקות אני פתאום שומע בום", הוא משחזר. "נורא קרוב זה היה. יצאתי החוצה. כל הרחוב היה הרוס, ויטרינות של חנויות מנופצות, רעש, עשן. המשכתי לרוץ, שוטרים וקצינים רצים אחריי, התקרבתי למקום האירוע שהיה במרכז העיר ופתאום הרגשתי כמו אגרוף אימתני בצד שמאל של הלב. היה לי קשה לנשום, הרגשתי כאילו שמו לי משקל של טונות על הלב, אבל המשכתי לרוץ. מכיוון שאבי הלך לעולמו מהתקף לב, הכרתי את הסימנים והבנתי שאני באותו מצב. הרמתי את הראש והתחלתי לדבר עם אלוהים, 'תעשה טובה, תן לי חצי שעה לסיים את התפקיד, לפנות את הנפגעים, אחר כך אם צריך תיקח אותי'. המשכתי עוד כחצי שעה עם ההתקף. סיימנו לפנות את כל הפצועים ועוד הלכתי להתראיין כדי להרגיע את הציבור, ורק בסוף, כשאני כולי לבן, התיישבתי בתחנת אוטובוס ושאלתי אם יש אמבולנס פנוי גם בשבילי. ואמרו שלא, כי לקחו את כל האמבולנסים לפנות את הפצועים. אמרתי לקצין שלי, 'תביא את הג'יפ שלך, כי אני עומד למות'. דהרנו לבית חולים, רצו להוציא לי אלונקה לרכב ולא הסכמתי, כי לא רציתי שיצלמו את מפקד מחוז ירושלים על אלונקה ויגידו ששברו אותנו. נכנסתי בכוחות עצמי, התיישבתי על מיטה וביקשתי לראות קרדיולוג. אני זוכר שרצו איתי במסדרונות לחדר הניתוח, עשו מה שעשו, ואחרי יומיים וחצי חזרתי לעבודה".
התרעות פיקוד העורף