יצחק וסרלאוף, הצעיר בחברי הכנסת החדשה (בן 30), הוא גם הצעיר במשפחתו, בן זקונים להוריו, שהתגוררו ברובע היהודי בירושלים. הוא היה נער שובב שהתרוצץ בסמטאות העתיקות והכיר כל פינה ועיקול. סימבולי או לא, נהג לשחק עם חבריו ב"גן התקומה", אתר ששימש בעבר כמושבת מצורעים אבל הפך בהמשך לחלק לגיטימי בירושלים המאוחדת. "היינו באים לשחק שם כדורגל, ותמיד היו מריבות עם השכנים הערבים מי תופס את המגרש", הוא מחייך. "לפעמים היינו עושים משחק ומי שמנצח היה זוכה במגרש, אבל בפועל זה לא היה באמת כך. המפסיד תמיד היה ממשיך לריב".
התיירות המשגשגת ברובע היהודי בירושלים דגדגה את החוש היצירתי של וסרלאוף, שעשה שם עסקים. "מה לא מכרנו לתיירים, משתייה קרה, פופקורן ותמונות עד 'אוויר של ארץ ישראל הקדושה'. היינו יורדים לכותל בזמן הפסקת הלימודים, אוספים סוכריות שהיו זורקים על נערי בר המצווה ומוכרים אותן כדי להרוויח דמי כיס. והיינו מתחבאים במערה שבבית הכנסת 'החורבה'. הרגשנו הכי אמיצים בעולם. הייתי הולך לבקר את החברים שלי ברובע המוסלמי בלי ליווי, למרות שהייתי בקושי בן 10, כי לא פחדנו מכלום".
במקום הזה, בין הכותל לכיפת הסלע, בלב הרחובות הציוריים וסכסוכי הדמים, עוצבה אישיותו של מי ששירת בחטיבת גולני ולימים יהפוך למנכ"ל עוצמה יהודית ומספר שתיים שלה אחרי איתמר בן גביר, ולאחד הפעילים הבולטים במאבק נגד פליטים ומהגרי עבודה בדרום תל אביב. "בכל הצמתים בחיי אני מוצא את עצמי בצד של החלש, ואני רגיש במיוחד לאנשים שהחיים לא מאירים להם פנים", הוא מעיד על עצמו, "אני אוהב להיות חבר דווקא של אלו שאין להם חברים, לכן הגעתי לדרום תל אביב, כי ראיתי שיש שם אנשים שסובלים ואף אחד לא שומע אותם. הם אפילו לא ידעו להשמיע את הזעקה שלהם".
אם ירצו השם ונתניהו, חבר הכנסת הטרי יצחק שמעון וסרלאוף יהפוך בקרוב לשר לפיתוח הנגב, הגליל והחוסן הלאומי בממשלה החדשה. רק אריה דרעי היה שר בגיל כזה. הקפיצה הדרמטית בגיל כה צעיר, כמעט בלי ניסיון פוליטי, היישר אל המגרש הבכיר לא מטרידה אותו כלל. "תחום העשייה המרכזי שלי הוא קודם כל לעזור לאנשים הפשוטים, זו מהות העבודה הפרלמנטרית בעיניי, לא משנה אם בתפקיד שר או ח"כ", הוא אומר בפשטות. "אולי זה נשמע קצת קטן, אבל מבחינתי זה דבר גדול. בנאום הראשון שלי במליאה פרסמתי את מספר הטלפון שלי וביקשתי מכל מי שיש לו בעיה שייצור קשר. הטלפון לא הפסיק לצלצל, קיבלתי אלפי פניות, וגם אם אני לא מצליח תמיד לעזור, אני לפחות מנסה. אני רואה בקשר הישיר של נבחר ציבור עם כלל הציבור בלי מתווכים או מזכירות משהו חשוב ואפילו הכרחי. נבחרתי כדי לשרת את העם, ולכן כשהטלפון שלי מצלצל, אני מרגיש כאילו אני שומע פעמון של לחצן מצוקה. אני חייב לענות. זו האחריות שלי".
התרעות פיקוד העורף