באפריל 1971, זמן קצר לפני חג הפסח, ישב ראובן אברג'ל, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים, בביתו בשכונת מוסררה הירושלמית וכתב מכתב לראשת הממשלה דאז גולדה מאיר. “במכתב מיניתי את עצמי לדובר הפנתרים וביקשתי מגולדה להיפגש איתי ועם עוד ארבעה חברי תנועה נוספים", הוא משחזר. “התנצלתי במכתב על דלות הלשון ובסיום המכתב כתבתי: ‘חסר לך שלא תפגשי אותנו'. זה היה מכתב מטומטם של בחור צעיר שגדל בסביבה שלא כותבים בה מכתבים או שולחים דואר. מעולם לפני כן לא כתבתי מכתב. לא ציפיתי לתשובה כי יצאתי מנקודת הנחה שמי אני שיענו לי. ביקשתי מהחבר'ה של הפנתרים להפיץ עותקים של המכתב בקרב עיתונאים מקומיים וזרים".
כזכור, "הפנתרים השחורים" הייתה תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של יוצאי ספרד והמזרח, שהוקמה בשנת 1971 במטרה להעלות את המודעות הציבורית לאפליית בני עדות המזרח. "הייתי בן 28, נשוי עם ילדים, כשהחלטתי לארגן את ההפגנה הראשונה של הפנתרים מול בניין ראש העיר דאז, טדי קולק", חוזר אברג'ל לתחילת הדרך. “תוך כמה ימים מאז ההפגנה הקמנו את מטה הפנתרים השחורים בתוך הבית שלי. הייתה בי איזו דחיפה לשליחות הזו. ואז החלטתי לכתוב את המכתב לגולדה. אחר כך הלכנו לעשות שביתת רעב בכותל, וכשאכן הגיע אליי מכתב מגולדה ובו היא הזמינה אותי לפגישה, הפסקנו את השביתה".
עם סיום השביתה, ובמסגרת ההיערכות לפגישה עם גולדה מאיר, הזמין אברג'ל אליו ארבעה מחברי התנועה וביקש מכל אחד מהם להביא הגדות פסח במטרה לנסח הגדה חדשה ברוח "הפנתרים השחורים". “כולנו אנשים מסורתיים, והיו לנו בבית הגדות פסח, עוד ממרוקו", הוא מספר.
“ביקשתי מבחור בשם רפי מרציאנו, שאבא שלו ניהל משרד סבלות, שיביא את מכונת הכתיבה שהייתה במשרד של אביו. אף אחד מאיתנו לא ידע להשתמש במכונת כתיבה. התחלתי להסתובב סהרורי בחדר, מחזיק הגדת פסח ביד שלי ומקריא אותה, ומרציאנו הקליד כשהחבר'ה מכוונים אותו: ‘האות ש' משמאל באמצע, האות פ' מימין למעלה'.
הבאתי מכונת דפוס שגנבנו מהמשרדים של המפלגה הליברלית והדפסנו כמה מאות עותקים של ההגדה. החבר'ה יצאו למכור את ההגדה בעיר. בעלי החנויות בשמחה קנו את זה, והיו אף כאלה שתרמו ושילמו מעבר לסכום שביקשנו. הסכום היה לירה אחת להגדה, זה היה הרבה כסף כי בחצי לירה קנית אז הגדה מאוירת. זו הייתה הפעם הראשונה שהמחאה גייסה כסף".
ב־13 באפריל 1971 נפגשו ראשת הממשלה גולדה מאיר, שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני עם חמישה מחברי "הפנתרים השחורים": אברג'ל, יעקב אלבז, רמי מרציאנו, סעדיה מרציאנו ודוד לוי (לא הפוליטיקאי). “לכל דור יש את הפרעה שלו, ועבורנו גולדה הייתה הפרעה של התקופה", טוען אברג'ל. “בפגישה היא בעיקר רצתה להראות לנו שהיא הבוס.
במשך דקות ארוכות היא חקרה אותי במה אני עובד ובמה אשתי עובדת ושאלה שאלות פרטיות. הבהרתי שלא באתי לדבר על עבודתי הפרטית, אלא על הבעיה של העדה הספרדית. היא כעסה ואמרה לי: ‘מי שמך לדבר בשם הציבור? אני נבחרתי על ידי הציבור ואני אקבע מה קורה'. לא הבנו אז את המשמעות של לפגוש ראש ממשלה ואת הכוח שלה. אני חושב בדיעבד שהיא הייתה בהלם מהתגובות שלנו, ולכן הגיבה בתוקפנות הזו".
במאי 71' טבעה גולדה את המשפט האייקוני על הפנתרים כשאמרה בכנס התאחדות עולי צפון אפריקה שהם “לא נחמדים", כתגובה להפגנה סוערת שקיימה התנועה בכיכר ציון בירושלים, ובמהלכה השליך המון זועם אבנים ובקבוקי תבערה לעבר השוטרים. בסוף 71' עלה ביתו של אברג'ל באש, ובו כל הרכוש, כולל ההגדה. “אני עד היום לא יודע מי נשלח לשרוף לי את הבית, אבל בטוח שאלו מתנגדים שלי", הוא אומר. “אף אחד לא הסביר לי למה נשרף הבית".
ההגדה שבה לחייו של אברג'ל לפני עשור, כשהוזמן להרצות במרכז "בית דניאל" בתל אביב, הקהילה המרכזית של היהדות הרפורמית. “אחרי שסיימתי את ההרצאה, הרב הרפורמי ומנהל המרכז הזמין אותי אליו למשרד, סיפר לי שהוא אספן הגדות ושלף לי בהפתעה את ההגדה של הפנתרים", הוא אומר.
“מיד התנפלתי לו על ההגדה ולקחתי אותה ביד, אבל הוא אמר לי: ‘אתה לא יכול לקחת אותה. זה האוסף שלי!'. הרגשתי שמצאתי בן אובד אחרי שלאף אחד מאיתנו לא היה את ההגדה הזו במשך למעלה מ־40 שנה, אז הוא צילם לי אותה. כשהסתכלתי על ההגדה, ראיתי שהיא נהייתה דהויה, והיו בה לא מעט שגיאות כתיב וטעויות ניקוד ודקדוק. בעזרת חברה טובה תיקנתי את שגיאות הכתיב וטעויות הדקדוק והדפסתי את ההגדה מתוך מחשבה שאם חלילה שוב יישרף לי הבית, ההגדה לא תלך לאיבוד".
המאבק שלנו היה מהיר ולא מאורגן. היום אתה רואה שההפגנות מאורגנות ויש להן לוגיסטיקה של צבא וארגון מדוקדק ומסודר, ואצלנו, הפנתרים, היינו קבוצת נערים בשכונה. כשהתנועה התעוררה בתוך השכונה, אז כל השכונה נסחפה לתוך זה. זה לא היה טבעי אז שאנשים בשכונות ישמיעו את קולם אלא נהפוך הוא, הם בדרך כלל התכופפו למול הרוחות העזות ואכלו את האבק בשקט".
התרעות פיקוד העורף