שמש יוקדת קפחה על ראשי המתכנסים לאחרונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ובהם אחרוני ותיקי האצ”ל, ראשי מוסדות המורשת, בית”רים, בני נוער, ומוקירי זכרו של האיש שלשמו, אל מול מצבתו, התכנסו. “האלוף בן ענת”, מפקד האצ”ל דוד רזיאל, במלאת 80 שנה לנפילתו בשליחות הארגון וצבא בריטניה על אדמת עיראק. המתכנסים לא הופתעו שלאזכרה הממלכתית הגיע גם נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהרי כך נוהג הוא מדי שנה, מאז הועלו עצמות רזיאל לקבורה בהר הרצל ב־1961. ואולי כן הופתעו, שהרי היה זה יום עמוס בפגישות ובהתייעצויות של הנשיא לקראת הטלת הרכבת הממשלה, פרק שני, ובכל זאת מצא מר ריבלין לנכון לבוא לאזכרה ולשאת דברים.

“לא ייתכן ולא יהיה”, אמר הנשיא לאנשי לשכתו שהפצירו בו לוותר הפעם. מסתבר שב־60 האזכרות שנערכו לרזיאל, ביום השנה למותו, רק פעם אחת נעדר מהן ריבלין, כאשר “הייתי מגויס באחת המלחמות”. הנשיא אמר לנוכחים: “זו לי הפעם האחרונה שאני זוכה במסגרת תפקידי כנשיא המדינה לעמוד כאן ובחרדת קודש לשאת דברים לזכרו של מפקד ענק זה, בשם העם והמדינה, ולהצדיע לחללי הארגון הצבאי הלאומי. שבע שנים היה כאן הנשיא בכל אזכרה, אעמוד כאן גם כשלא אהיה נשיא”.

דוד רזיאל (צילום: לע''מ)דוד רזיאל (צילום: לע''מ)

הנשיא חיבר את דברי האזכרה לענייני השעה: “בימים אלה עלינו לזכור כי רזיאל, שלא חת מהאויב, לא יכול היה לקבל ריב ושנאת אחים בבית פנימה. אני יכול לדרוך בדם – אמר רזיאל – אבל לא בבוץ. בוץ שנאת אחים עלול לסמא את עינינו, לטשטש את חוש הראייה הלאומי, את מקור כוחנו. הצו הגדול שלו ושל כל מפקדי האצ”ל היה, הווה, ויהיה, אחדות ישראל ולעולם לא מלחמת אחים”.

האזכרה הממלכתית ל"אלוף בן ענת", שהתקיימה על פי התאריך העברי, כ”ג באייר, עמדה בסימן 90 שנה להקמתו של הארגון הצבאי הלאומי (האצ”ל) ו־80 שנה לנפילתו של דוד רזיאל ז”ל, המפקד שהיה לאגדה בחייו כמו גם במותו, ב־20 במאי 1941. אין ספק שהתרגשות מיוחדת עורר בקהל גם בואו של מי שהיה עם רזיאל בפעולה בעיראק, יעקב סיקא אהרוני, הלוחם, המחנך והסופר, שבימים אלה מלאו לו 100 שנה. כשהוא יושב בכיסא גלגלים, צלול ונרגש, מחובק על ידי הנשיא, מלווה בבתו ובבנו, הדליק סיקא אהרוני את אבוקת הזיכרון לזכר מפקדו הנערץ. את הקדיש נשא אחיינו, פרופ’ אריה נאור, בנה של מי שהייתה חברת כנסת מטעם תנועת החרות, אסתר רזיאל־נאור ז”ל. בן שנה וארבעה חודשים היה אריה כאשר נפל דודו על אדמת עיראק.

בין שני מנהיגים
סיפורו של דוד רזיאל הוא סיפורו של “מבוקש” כפול - וגם סיפורן של שתי טיסות. מאז התמנה למפקד האצ”ל על ידי מצביא האצ”ל זאב ז’בוטינסקי והפך את האצ”ל לארגון לוחם והתקפי, לשבירת ההבלגה נגד הפורעים הערבים, היה רזיאל מבוקש על ידי שלטונות המנדט, שמפניהם חמק בזהויות שאולות. אולם כשיצא בטיסה לחיפה ב־19 במאי 1939, יורט המטוס, והוא נעצר ונכלא.

ארבעה חודשים ישב בכלא עכו. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. לכולאיו, הקלגס הבריטי, הוא הודיע באצילות נפש - שאכן אציל וטהור היה בכל התנהגותו - על תמיכת האצ”ל במלחמה בגרמניה הנאצית הארורה, ועל נכונות חיילי “המעמד” (כינויו של האצ”ל בפי חבריו) לקחת חלק פעיל במערכה זו, אף במחיר פילוג בארגון, כפי שאכן קרה: קם ארגון לוחמי חירות ישראל (לח”י) על ידי רעו, אברהם שטרן, “יאיר”, שקבע כי יש להמשיך את הלחימה בבריטים, הם היו ונשארו אויב גם במהלך המלחמה העולמית.

הפעילויות הצבאיות של האצ”ל נגד השלטון הזר בארץ ישראל הופסקו, ולו זמנית, בברכתו מרחוק של ז’בוטינסקי, שעשה באותו זמן מאמץ כביר בארצות הברית להקים צבא יהודי שיילחם לצד בעלות הברית, ממש כמו הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ואז, ממבוקש כאלמנט אנטי־בריטי מסוכן, הפך רזיאל למבוקש מסוג אחר, למסייע לאותם בריטים, למשתף פעולה עמם - במשימת דיכוי ההפיכה הפרו־נאצית בעיראק. רזיאל יצא לטיסתו השנייה, הפעם מזרחה לבגדד, לשליחות שממנה לא חזר בחיים.

היו שמתחו על כך ביקורת, הביעו תרעומת. מדוע דווקא הוא, מפקד האצ”ל – יחד עם חבריו, שלושת היעקובים: מרידור, סיקא אהרוני ותרזי – יצא בעצמו לפעולה המסוכנת, כה הרחק מארץ ישראל? המענה ברור: המופת האישי, המפקד הקורא “אחריי” ויוצא לפעולה בראש חבריו, המסכן את עצמו בטרם יסכן אחרים, המפקד בעל ההיגיון, המבקש להדגיש כי בשעה קריטית זו המלחמה בצורר הנאצי דחופה יותר, חשובה עתה יותר מהמשך המאבק נגד הכובש הבריטי בארץ. היישוב היהודי אינו מנותק מגורל אחיו על אדמת אירופה הבוערת.

ועוד מטרה הייתה לנגד עיניו – חיסול המופתי הירושלמי הפרו־נאצי, אשר ביקש להביא את חרב ההשמדה גם ליישוב היהודי הקטן בארץ. לדאבון הלב, הצליח חאג’ אמין אל־חוסייני האנטישמי למצוא מקלט בגרמניה ולעודד בברלין את הנאצים במזימת הזדון שלהם על אדמת אירופה. ארבעה יצאו לפעולה, רק שלושה חזרו ממנה. האחרון שבהם, סיקא אהרוני, אז בן 20, אף חיבר לימים ספר על השליחות הדרמטית בעיראק.

בתוך פחות משנה, במהלך מלחמת העולם השנייה, איבדו העם היהודי והתנועה הלאומית, בהפרש של שמונה חודשים, את השניים – את המנהיג הציוני הדגול זאב ז’בוטינסקי, והוא בן 60 פחות חודשיים, ואת מפקד האצ”ל דוד רזיאל, והוא בן 30 ועוד שישה חודשים. ז’בוטינסקי נפטר הרחק מארץ ישראל, באמריקה, כאמור כשהיה בעיצומו של מאמץ דיפלומטי ותקשורתי כביר להקים צבא יהודי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים ושותפיהם.

אב''א אחימאיר (צילום: לע''מ)אב''א אחימאיר (צילום: לע''מ)

רק ב־1964 הובא ארונו לקבורה בהר הרצל. רזיאל נפל אף הוא הרחק מארץ ישראל, על מזבח אותה מטרה לאומית, כשרק טובת העם היהודי לנגד עיניו, גם בפעולה זו. רק לפני 60 שנה, ב־1961, הגיע ארונו לקבורה, אף הוא בהר הרצל. כאן נח "האלוף בן ענת" את מנוחתו האחרונה, לצד חללי מערכות ישראל, גיבורי החיל, לא הרחק מקברו של ז’בוטינסקי.

שניהם, ראש בית”ר ומפקד האצ”ל, לא זכו לראות בתקומת המדינה היהודית שלמענה לחמו ונאבקו, אך מורשתם חקוקה עמוק במערכותיה הצבאיות, בצה”ל ובשאר זרועות הביטחון: ז’בוטינסקי כאבי הצבאיות העברית המתחדשת עוד במלחמת העולם הראשונה, מחולל תורת “קיר הברזל”; ורזיאל, כ”איש הברזל” ומיישם רעיון “קיר הברזל”, המפקד המהפכן, המקריב את חייו, למען עמו ומולדתו במלחמה באויבינו – פעם אלה הערבים, פעם אלה הבריטים, ופעם אלה הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם.

לאחר מותו פרסם עליו אבי, ד”ר אב”א אחימאיר, מאמר הספד תחת הכותרת “המפקד הירושלמי”. וכך כתב בין השאר: “במה זכה הוא להיות מפקד? אומרים: קול של מפקד היה לו. אומרים, כי לסת של מפקד וכתפיים של מפקד היו לו, כל חיצוניותו הייתה פיקוד. אין לזלזל בחיצוניותו של בן אדם... הוא זכה להיות מפקד לצעירים בשל סגולה נפשית אחת: הוא היה אדם מוסרי במובן הציבורי. הוא היה מאישי ‘נעשה ונשמע’... ומפני שהיה מאוד מוסרי במובן הציבורי, הלך תמיד בראש. תמיד ראשון. הוא לא היה שייך לסוג אותם מנהיגים כביכול, המטלגרפים פסוקים ממקום שבתם הנוח... מוסריותו הציבורית הפכה אותו למפקד בחסד עליון... הוא הלך בעצמו לקראת יעדו הסופי, לקראת המוות. הוא רצה לשמש דוגמה לאחיו. לא המוות חיפש אותו, הוא חיפש את המוות. אצלנו אין יודעים לשמור על אנשים, אצלנו יודעים לטפל במתים”.

במאמר נוסף סיפר אבי על שתי פגישותיו עם רזיאל. באחת שוחחו השניים על מרד האירים ואחימאיר העניק לו ספר על מפקד המרד האירי, דה־ואלירה. הפגישה השנייה הייתה לעת שהגנרל הנאצי רומל החל לנוע בראש “הקורפוס האפריקאי” הגרמני מזרחה. חרדה אחזה ביישוב היהודי. “רזיאל רוצה לראות אותך”, נאמר לאבי והשניים נועדו לשיחה, שבה רזיאל “דיבר לעניין ורק לעניין”. במקרה שהגרמנים יגיעו ארצה – אמר רזיאל – נרכז כוחות של האצ”ל ברובע היהודי בעיר העתיקה, נרים דגל לאומי ונכריז ברדיו על הקמת ממשלה יהודית. מצדה על תלי ירושלים. אני, רזיאל, נוטל על עצמי את גיוס האנשים, התחמושת והמזון, ולך אני מציע ליטול את “התעמולה באמצעות הרדיו, בכל השפות”.
השיב אחימאיר: “מסכים, אבל עם תיקון קטן. לשם מה להתבצר בחלק היהודי, שהעמלקים לא יהססו להחריבו? נתבצר על הר הבית. אדרבא, יחריבו תותחי רומל את המסגדים. יבכו על כך מוסלמים אדוקים וחובבי אמנות בישראל”... והוא מסכם: “למזלנו הקדים מונטגומרי והחלה נסיגת רומל. תוכנית מצדה על הר הבית בוטלה מאליה. וכעבור זמן קצר הגיעתני בשורת האיוב: דוד רזיאל נהרג ליד בגדד”.


ניצוץ התחייה
“אין לך הר שלא ייכבש בכוחה של הקרבה”, אמר רזיאל. זוהי אולי תמצית מורשתו. מורשת שחקוקה לא רק בלחימתו, במסירותו, באמונתו, ביהדותו, אלא גם ביצירותיו הספרותיות - בספר “האקדח” שחיבר עם שותפו־יריבו אברהם (יאיר) שטרן, ובמעט הכתבים הנוספים שהותיר אחריו, ובהם: “תורת ההדרכה”, “תרגילי הסדר”, “על המשמעת” ועוד. הכריזמה שלו, אישיותו, כתביו, פיקודו על פעולות האצ”ל, חייו הקצרים בשליחות האומה, מלמדים איזה אובדן כבד היה לעם היהודי בנפילתו, ואילו עוד תפקידים מנהיגותיים, משימות צבאיות וחינוכיות, היה לבטח ממלא במעבר משואה באירופה, מדיכוי בארץ, אל תקומה וגאולה במדינת ישראל.

פתיחת מוזיאון פלוגות הכותל  (צילום: לע''מ,מארק ניימן)פתיחת מוזיאון פלוגות הכותל (צילום: לע''מ,מארק ניימן)

כיום, במלאת 73 שנה לעצמאות ישראל, עדיין אנו נאבקים על ביטחוננו ועתידנו כאן במולדתנו ההיסטורית, בארץ ישראל שלנו. חלום ההשמדה של המופתי האנטישמי עדיין מפעם בלב ראשי הטרור בני זמננו בעזה, בדרום לבנון ובאיראן. אבל גם רוח הגבורה וההקרבה של רזיאל ושכמותו מפעמת בלב זרועות הביטחון שלנו, הודפת את כל הקמים עלינו. וכדברי נשיא המדינה: “האש שהצית ממשיכה לבעור בקרב לוחמי צה”ל”.
דוגמה מוחשית לכך היא כמובן פעולה נוספת שבוצעה על אדמת עיראק, כעבור 40 שנה ממותו, ולפני 40 שנה, בהוראתו של המפקד האחרון של האצ”ל ואז ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין; פעולת תקיפת הכור העיראקי המוקם והולך בשנת 1981. מטוסי חיל האוויר הישראלי יצאו למשימה הנועזת, השלימו אותה וחזרו בשלום לבסיסם. הם חלפו במעופם מעל אגם פלוג’ה בעיראק, שלידו נפגע רזיאל מאש מטוסים גרמניים, בעוד שלושת חבריו יצאו בשלום מהתקיפה והמשיכו במשימתם.

שליחותם של נוצרי מורשתו של דוד רזיאל, במכון ז’בוטינסקי, במרכז מורשת מנחם בגין, בברית חיילי האצ”ל, בהסתדרות הציונית ובמערכת החינוך של מדינת ישראל - היא להנחיל לדורות הבאים את רוח התעוזה ומופת ההקרבה של רזיאל, המפקד הירושלמי, המפקד בה”א הידיעה. ראויים לשוב ולהישמע דברי הנשיא באזכרה הממלכתית: “כמפקד הארגון, גדול המפקדים הצבאיים בדורנו, דוד רזיאל לא היה חייב לצאת לעיראק. הוא בחר בכך. נותרו כיום רק מעטים שזכו להכירו ויכולים לספר את סיפורו. היום ברורה לכל ההשפעה המכרעת של ארגון האצ”ל בסלילת הדרך לעצמאות ישראל, וברורה השפעתו המכרעת של רזיאל בהדלקת ניצוץ התחייה”.