מה שנשמע כמו סצנה מסרט אימה, הוא חלק מהחיים האמיתיים של שבט דאני מווג'י, כפר נידח במחוז פפואה באינדונזיה.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
אלי מייבל משבט דאני, מבלה לילות רבים בבקתה בה נשמרת המומיה, כדי לוודא ששום דבר רק לא יקרה לה. מייבל שואף לשמר את מסורת החניטה הישנה של השבט, שבה גופותיהם של זקנים נערצים, שומרו בתוך עשן לאחר המוות. הוא מגן על המומיה המושחרת של אב קדמון ששלט באזור לפני כ-250 שנה.
"עלינו להגן על התרבות שלנו, כולל לקיים טקסים למומיה, הדרך בה אנו מתייחסים אליה ומתחזקים אותה", אמר מייבל. כדי לחנות את הגופות, אני השבט ייבשו אותך תחת המשפש ולאחר מכן החביאו אותן במערה, סיפר ד"ר סמיארטו אג'י, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אינדונזיה, ומומחה לתרבות דאני. לאחר מכן, לדבריו, השרידים נחשפים לעשן חם, והם מתנקזים משומן דרך חורים בעור. כל התהליך לוקח כחודשיים.
"על ידי שמירת הגופה, השבט האמין שהברכה של האב הקדמון נשמרת עמם, כדי שיוכלו להמשיך ולשרוד", אמר אג'י והוסיף כי כל המומיות הללו יעברו את החניטה כשהן "בתנוחת עובר ברחם אמו". החניטה היתה נפוצה בקרב השבטים, אך נעלמה כמעט לגמרי לאחר שנוצרים שהגיעו לאזור לפני 30 עד 50 שנה, עודדו אותם לקבור את המתים במקום לחנוט אותם, הסביר הד"ר ואמר שנותרו עם השבט שש או שבע מומיות בלבד.
תמונה שצולמה, מציגה את הצ'יף אלי מייבל עם השרידים החנוטים של אביו, אגת מאמטה מייבל, מחוץ לביתו בכפר ווג'י. בני הדאני כבר אינם נוהגים בחניטה, אך עדיין מחזיקים במספר מועט שלהן, כסמל כבוד לאבותיהם.