בדצמבר 1997, כאשר פרצה שריפה בבית המשפחה שיוחסה לכבל מאריך של מחמם, הרשויות קבעו את מותה של דלימר למרות שלא נמצאה גופה. לוזאידה, שרצה לעריסת בתה בזמן השריפה, מצאה אותה ריקה עם חלון פתוח לרווחה. היא צרחה שתינוקה נלקחה בזמן שכבאים נאלצו לגרור אותה החוצה מהבית הבוער.
התפנית המפתיעה בסיפור התרחשה ב-2004, כאשר לוזאידה השתתפה במסיבת יום הולדת וזיהתה ילדה שנראתה בדיוק כמו בתה. בתושייה מהירה, היא השיגה דגימת DNA מהילדה על ידי משיכת שערותיה, בתואנה שהיא מנסה להוציא משיערה חתיכת מסטיק. דלימר, שהייתה אז ילדה, זוכרת את המפגש בבהירות: "אני זוכרת שראיתי אותה וחשבתי לעצמי, 'וואו, האישה הזאת ממש יפה'. המשכתי להסתכל עליה, כאילו, 'היא כל כך יפה'". היא מספרת שהרגישה משיכה טבעית ללוזאידה, למרות שלא ידעה שזו אמה האמיתית.
פדרו, אבי הילדה, חשף בסרט התיעודי כיצד קוראה תמרנה אותו לעזוב את הבית ביום החטיפה בתואנה של הצעת עבודה. לאחר גילוי האמת, דלימר הועברה למשפחת אומנה, שם יכלה ליצור קשר עם הוריה הביולוגיים.
המעבר היה מאתגר, במיוחד בשל פערי השפה - היא דיברה אנגלית בעוד הוריה דיברו בעיקר ספרדית. דלימר מתארת את הקשיים: "אני לא רוצה להגיד כולם, אבל הרבה אנשים רצו לנצל אותנו, אבל אף אחד לא חשב לרגע, אולי המשפחה הזו צריכה עזרה".
כיום, בגיל 26, דלימר משתפת בכנות על המציאות המורכבת: "אנשים חושבים שכשנחטפים, אחרי שחוזרים הכל קשת בענן, פרפרים והחיים ממשיכים. אבל לצערי, זו לא האמת. יש הרבה עבודה בתיקון היחסים האלה ובהתקדמות הלאה". היא חושפת שחוותה מחשבות אובדניות בגיל 12 כשהבינה את משמעות חטיפתה, ומדגישה את הקושי בתהליך השיקום והתיקון של היחסים המשפחתיים.
התרעות פיקוד העורף