מזה חודשים ארוכים אני מנתחת עבור משפחות החטופים סרטונים שלא פורסמו לציבור, מנסה לפענח כל תנועה, כל מבט, כל רמז למצבם הנפשי של יקיריהם. בכל פעם מחדש, העיניים שלי לא הפסיקו לדמוע מכאב. אתמול, לראשונה, הדמעות היו של אושר צרוף.
כל אחת מהן נושאת את חותם התקופה בדרכה שלה. ההבדלים בשפת גופן אינם מעידים על חוזק או חולשה, אלא על הדרכים השונות שבהן כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה. יש מי שמוצאת נחמה בחיוך, ויש מי שעדיין נאבקת במחשכים.
כעת, כשהן שבו הביתה, תפקידנו כחברה הוא להעניק להן את המרחב והזמן לעבד את שעברו, כל אחת בקצב שלה ובדרכה שלה. התקווה שנצצה בעיניהן, גם אם בעוצמות שונות, היא התחלה של מסע חדש - מסע של החלמה, שיקום, ואיחוי הפצעים שהזמן לבדו אינו יכול לרפא.
התרעות פיקוד העורף