המכתב, שנכתב ביידיש ביוני 1918, נשלח בתקופה בה היו בני הזוג נשואים רק כחצי שנה. ארבעה חודשים בלבד לאחר נישואיהם התגייס דוד בן גוריון לצבא. כאשר כתב את המכתב, שהה דוד בן גוריון בקנדה, במסגרת טירונות עם הגדוד העברי, בעוד פולה נשארה בניו יורק והיא בהריון מתקדם.
במכתב, דוד מתאר את הקשר העמוק והחם שהיה ביניהם, ומגלה צדדים רגשיים של דמותו.
הוא מביע את אהבתו הרבה לפולה, ומתאר את געגועיו העזים אליה ואת הנחמה שמצא באהבתה, תוך שהוא מדגיש כי אהבתו אליה נותרה יציבה ונצחית, גם בעתות פרידה.
"אילו ידעת כמה אני חושב עלייך בלילות השקטים באוהלי, וכמה אהבתך וסבלך מרעידים נשמתי עד למעמקי מעמקיה, ועד כמה געגועיי לוהטים בקרבי, כי על כן מכל האנשים החיים בעולם את לי היקרה ביותר. ילדתי שלי - האין את יודעת שברגעים של בדידות ועצב אהבתך אליי היא הנחמה העמוקה והמרגיעה ביותר, וכשאני נזכר בך מתמלא ליבי רגשות חמים אשר מימיי לא הרגשתי ביחסי לשום אדם אחר..." (יוני, 1918 ונידזור קנדה).
איתן דוניץ, מנכ"ל המכון למורשת בן-גוריון, מסר: "מעבר להיותו של דוד בן-גוריון מנהיג, הוא היה בן הזוג של פולה. דוד ופולה היו בני אדם עם רגשות, אהבות וגעגועים. חשיפת המכתב זו הזדמנות להכיר את הזוג בן-גוריון בראשית דרכם הזוגית, לא רק בהיבט ההיסטורי, אלא גם בהיבט האנושי. את המילים החמות והכנות של דוד בן-גוריון לפולה ניתן להבין לא רק כהבעת אהבה, אלא גם כהבעת חוסן אישי שמלווה אותם בשעות קשות ובתקופות של פרידה".
התרעות פיקוד העורף