כמו מיליוני ישראלים, אני מוצאת את עצמי נצמדת למסך בכל פעימה של שחרור חטופים, כשהלב פועם בחוזקה, לרגעים מתפרץ לו צחוק של שמחה והדמעות, הדמעות זולגות מאליהן - הדמעות שלנו, של עם שלם שנושם, דואב ומקווה יחד עם כל אחד ואחת מהשבים הביתה. 

היום ליבי נעצר למראה הסרטונים של ירדן ביבס, בן ה-35 מניר עוז, יוצא מהשבי במסגרת הפעימה הרביעית של עסקת החטופים. 
מבטו המושפל, הגוף הרזה, והעיניים - העיניים שמספרות סיפור של 484 ימים בשבי החמאס. עיניים מלאות כאב ויאוש שמשקפות את עומק הטראומה שעבר.

ב-7 באוקטובר נחטף ביבס מביתו בקיבוץ ניר עוז. מעט מאוחר יותר נחטפו בנפרד ממנו גם אשתו שירי ושני ילדיהם הקטנים, אריאל וכפיר (גורלם עדיין לא ידוע). המפגש עם מראהו של ביבס מחדד את גודל הזוועה שעברו החטופים בשבי החמאס. כל תמונה, כל סרטון של שחרור, מספרים את הסיפור הבלתי נתפס של אדם שנקרע מביתו ומשפחתו, ושב כשהוא נושא צלקות עמוקות שקשה לתאר במילים". 

אני כותבת על ירדן ביבס היום לא רק כדי לספר את סיפור שחרורו, אלא כי דווקא בשפת גופו, במבטו, ובכל תנועה קטנה שלו, טמון סיפור שחייבים לספר - סיפור שאסור לנו לשכוח, בדיוק כפי שלעולם לא נשכח את השואה. כשאנחנו מתבוננים בעיניו המבוהלות, בכתפיים השמוטות, ובתנועות הגוף המסגירות פחד עמוק, אנחנו מבינים שזוועות ה-7 באוקטובר חייבות להיחרט בזיכרון הקולקטיבי שלנו.

הסיפור של ירדן, כמו של כל חטופינו, הוא פרק בהיסטוריה שלנו שחובתנו לתעד, לזכור, ולהנחיל לדורות הבאים - כדי שלעולם טבח כזה לא יקרה לנו שוב.

את ביבס מציגים לראשונה במפגן ראווה עלוב של החמאס. מאלצים אותו (כמו את שאר החטופים ששוחררו) לעלות לבמה, מוקף בחמושים ומצלמות אין ספור, אוחז בידו תעודת שחרור מגוחכת - עוד כלי בתעמולה המרושעת של ארגון הטרור. 

כל תנועה בגופו משדרת מצוקה ופחד. ראשו נע בתנועות מהירות ועצבניות - תגובה גופנית מובהקת למצב של איום מתמשך. עיניו סורקות ללא הרף את החמושים סביבו, כמי שלמד בדרך הקשה לצפות את הסכנה מכל כיוון. כתפיו שמוטות, ומבטו מושפל - עדות אילמת לטראומה שחווה במשך 484 ימים בשבי.

ירדן ביבס, כתפיו שמוטות, ומבטו מושפל - עדות אילמת לטראומה שחווה במשך 484 ימים בשבי (צילום :רשתות חברתיות ערביות)

על הבמה נדרש ביבס לבצע מחווה נוספת במופע התעמולה האכזרי - נפנוף לשלום. אך גם בתנועה פשוטה זו, גופו מסגיר את המצוקה העמוקה: כף ידו מתוחה עד כאב, שרירי היד כולה נוקשים וקפוצים, והתנועה עצמה קצרה וחדה - כל אלה מעידים על אדם הנתון תחת לחץ וחרדה קיצוניים. זהו לא נפנוף של שלום, אלא תנועה כפויה של אדם הנמצא תחת איום מתמיד. מיד בתום הנפנוף, ביבס ממהר להכניס את ידו לכיס - מחווה של הסתרה והגנה עצמית, כמי שחושש שכל תנועה לא מחושבת עלולה לסכן את שחרורו.

ירדן ביבס, גופו מסגיר את המצוקה העמוקה (צילום :רשתות חברתיות ערביות)

כשביבס יורד מהבמה לעבר רכב הצלב האדום, המצלמות קולטות רגע קטן אך משמעותי - ידו עולה לפניו, מגרדת באזור האף והשפה העליונה. זו אינה תנועה מקרית: כשאדם נתון במתח קיצוני, המוח משדר תחושת עקצוץ לאזור מרכז הפנים, תגובה פיזיולוגית מובהקת למצב של לחץ וחרדה. תנועת הגירוד המהירה הזו היא עדות נוספת למתח העצום שביבס נתון בו, גם ברגעים כשהוא כבר צועד לעבר חירותו.

ירדן ביבס, כשאדם נתון במתח קיצוני, המוח משדר תחושת עקצוץ לאזור מרכז הפנים (צילום :רשתות חברתיות ערביות)

קיוויתי, כמו רבים מאיתנו, שהמפגש עם כוחות צה"ל יביא מעט רוגע לגופו המתוח של ביבס.  חשבתי שאולי, כשיגיע סוף סוף לידיים ישראליות, לידיים בטוחות, משהו מהפחד והחרדה ירפה. אבל טעיתי. 

גם במפגש עם קציני צה"ל, כשהוא כבר בצד הבטוח, שפת גופו ממשיכה לספר את סיפור הטראומה: צעדיו נשארים מדודים וזהירים, ראשו מורכן רוב הזמן, וגם כשהוא מרים את מבטו, התנועה היא איטית ומהוססת, מלמטה למעלה - תנועה המאפיינת אנשים תחת פחד קיצוני, שאיבדו את היכולת להישיר מבט.

ירדן ביבס, מרים את מבטו, התנועה היא איטית ומהוססת (צילום :רשתות חברתיות ערביות)

אפילו ברגע המרגש של המפגש עם אביו ואחותו, ביבס מתקשה להרים מבט. עיניו מושפלות רוב הזמן, ואם כבר מרים את ראשו, זה לשבריר שנייה בלבד. בניתוח שפת גוף, חשוב להבין את ההקשר המלא - והמבט המושפל הספציפי הזה, דווקא ברגע של איחוד משפחתי, מספר סיפור אחר , סיפור של בושה ואשמה.

ולכן, ירדן, אם אתה קורא שורות אלו, חשוב שתדע - אם יש בך רגשות אשם או בושה, ולו הקטנים ביותר, אל לך לשאת אותם! אתה הקורבן של מעשה אכזרי ובלתי אנושי. לא הייתה לך שום דרך להתמודד אחרת עם הזוועה שנכפתה עליך. אתה, ירדן ביבס, גיבור בעיניי ובעיני מדינה שלמה שליוותה בדאגה את סיפורך. הלוואי שיום אחד תוכל שוב להרים את ראשך בגאווה. 

ירדן ביבס עם משפחתו (צילום :רשתות חברתיות ערביות)

בתמונה שצולמה במסוק צה"ל בדרכו לבית החולים, נראה ביבס מודה לצה"ל ולאזרחי המדינה, ואפילו זוכר לברך את סבו ליום הולדתו. קשה שלא להבחין בעיניים שלו - עיניים שנושאות את כאב אי-הידיעה על גורל אשתו שירי וילדיו אריאל וכפיר, עיניים שמשקפות את המסע הקשה שעבר ושעוד יעבור. אבל בתוך כל זה, ברגע הזה, בדרך הביתה, מצליח ביבס להעלות שמץ של חיוך – חיוך חבוי שכמעט ולא ניראה, אך הוא שם! אולי הסימן הראשון לכך שלמרות כל הכאב והקושי, עדיין קיים בו הכוח להתחיל את המסע חזרה לחיים."

המסר של ירדן ביבס מהמסוק (צילום: דובר צה''ל)
המסר של ירדן ביבס מהמסוק (צילום: דובר צה''ל)