מריון ויזל, שורדת שואה ודמות משמעותית בעולם הספרות והמורשת היהודית, הלכה לעולמה ביום ראשון בביתה שבגריניץ', קונטיקט, בגיל 94. מריון הייתה רעייתו של אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, אבל לא רק. היא הייתה גם שותפה מרכזית לדרכו – היא תרגמה את ספריו, עודדה אותו לפתח קריירה ציבורית מגוונת, והשפיעה רבות על הפיכתו לאחד הפרשנים המוכרים ביותר של השואה. מותה אושר על ידי בנם, אלישע ויזל.
מריון הייתה בת למשפחה יהודית שנולדה בוינה, אוסטריה, תחת השם מריון ארסטר. במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהייתה בת 11, נמלטה עם משפחתה מהנאצים. הם ברחו לבלגיה, אך לאחר כיבוש המדינה נלקחו למחנה מעצר בצרפת. בלילה אחד הצליחו להימלט, ואמה מכרה את תכשיטיה כדי לשלם למורה דרך שהוביל אותם לשווייץ, שם שהו עד שנת 1947. למרות העבר הטראומטי, מריון פנתה לעולם הספרות ותרגמה מספר מיצירותיו של בעלה מצרפתית לאנגלית, ביניהן "A Jew Today" ("היהודי בימינו").
בני הזוג נפגשו בסוף שנות ה-60 ונישאו בשנת 1969. עד אז, אלי ויזל כבר זכה להכרה רחבה בעקבות ספרו "לילה" – זיכרונותיו על חוויותיו כנער באושוויץ והתמודדותו הרוחנית המיוסרת עם משמעות השואה. הספר יצא לאור לראשונה ב-1960 ותורגם מצרפתית על ידי סטלה רודוויי. בשנת 1986, לאחר שאלי ויזל זכה בפרס נובל לשלום, הקימו יחד את "קרן אלי ויזל לאנושיות", שפעלה למען זכויות אדם, חינוך וסיוע לקורבנות רדיפה. גם לאחר מותו של בעלה בשנת 2016, מריון המשיכה לפעול להנצחת זכרו ולקידום פרויקטים הומניטריים.
אחד מהישגיה הבולטים היה הקמת "משכן מריון ואלי ויזל לטיפול תומך" בבית החולים שיבא, מרכז המעניק טיפול תומך לילדים חולי סרטן ולבני משפחותיהם. מותה של מריון ויזל מסמן את לכתה של אישיות יוצאת דופן – אישה שהשפיעה רבות על זיכרון השואה, על עיצוב תודעה הומניטרית, ועל חייו של אחד הקולות המשמעותיים של המאה ה-20.